בלית ברירה היא פוקחת עיניים השמש כבר חודרת מבעד לעפעפיה,
שעת בוקר מוקדמת, יום חדש. עוד יום. קמה,שוטפת את פניה, מביטה
במראה (בחוסר רצון משווע), שום דבר לא השתנה מאתמול, לצערה.
מארגנת בגדים, מתלבשת, כל פעולה בלתי נגמרת כל דבר איטי ומייגע
עם שאיפה כללית של לפשוט את הכל, לחזור, לישון ולא לקום יותר.
אבל עוד יום, אין ברירה, שיגרה.
7 בבוקר כבר יוצאת, אוטובוס (עוד אחד מתענוגות החיים) שלום
לאנשים מוכרים שעדיף לא לפגוש על הבוקר. ומה נשמע בעל כורחה.
מוזיקה מחרישת אזניים כדי להתנתק מהסביבה. עוצמת עיניים
ומתרחקת. לרגע פוקחת עיניה ומסתכלת סביב, מבט חטוף הספיק בכדי
שהוא יצוד את עינה. גם הוא שקט, מנותק, מנוכר. " כ"כ אופייני
לי לשים לב דווקא אליו" היא חושבת, מביטה בו קצת, חושבת על כל
קודמיו בתפקיד, האהבות הנכזבות, אלו שצדו את עיניה וליבה ולא
ידעו כיצד להתמודד. מתמוגגת על העבר לרגע, שוב, כרגיל, ומחליטה
לוותר אך לא מצליחה להסיר את עיניה ממנו. הוא לא בהכרח יפה
תואר, אבל משהו בניכור שלו, בחוסר התקשורת, בעיניים החכמות
והעצובות. חצי שעה של פקקים על הבוקר, עוד בוקר, אבל הפעם היא
לא שמה לב איך שהזמן טס שהיא מאחרת כי יש פקק והיתה תאונה, עוד
תאונה, כמה צפוי. ממשיכה להסתכל, מקווה שגם הוא ישים לב, אולי
יגיב למבטיה.
נגמר הפקק, דקות ספורות  היא מגיעה ליעד "נו תסתכל כבר" אומרת
בלחש, ולרגע מבטו מוסט לעברה פרפרים בבטן תחושה עילאית שכזאת,
אולי המבטים נחלו הצלחה. האוטובוס עוצר לה בתחנה, כמה אופייני
.
"נו אולי מחר..." היא מהרהרת. וממשיכה לבהות בו מבעד לחלון
האוטובוס שכבר החל לנסוע. עיניו כבר לא לכיוונה, " בטח סתם חשב
שאני איזו משוגעת" חולפת בראשה המחשבה.
מגיעה למשרד, הקפה הרגיל של הבוקר, כפית סוכר שיישאר עדיין קצת
מר..ככה היא אוהבת.
מדליקה מחשב, מציצה במייל, "שום דבר שלא יכול לחכות" אומרת
באנחה של ייאוש.
מתחיל להתחמם אז היא מדליקה את המאוורר, המזגן שוב מקולקל, היא
לא מופתעת. כבר חודש שמבטיחים לה שטכנאי יגיע. היא לא באמת
מצפה שזה יקרה בקרוב, ובכלל המאוורר לא כזה נורא.
המחשבות עליו עדיין בראשה, היא כבר רגילה להיתפס לטיפוס הזה,
שלא ישים לב.
היא יודעת שזה הדבר האחרון שהיא צריכה כרגע, עם כל החוסר
יציבות שמסביבה לאחרונה, עוד משהו קטן והיא נשברת. היא לא
תצליח להתמודד עם עוד אחד כזה, לא שוב, היא יודעת.
9 וחצי, שיחת טלפון למשרד ומס' לא מזוהה על הצג, אין ברירה
חייבת לענות. על הקו טכנאי מזגנים, היא מופתעת, הוא לא מוצא את
המקום ומבקש הוראות, מזה היא לא מופתעת במיוחד. בכל זאת מקום
קטן במרכז עיר נטושה, כ"כ מתאים לה לעבוד במקום כזה ,בלתי
מורגש, לא מיוחד שלא מושך תשומת לב רבה. היא מסבירה לו איך
להגיע ומנתקת את השיחה. ושוב מחשבותיה נודדות למקום אחר,
העבודה לא מעניינת אותה כרגע, זהו היא נלכדה.
10 וחצי שוב שיחה, שוב הטכנאי, הוא כבר שעה מסתובב במעגלים ולא
מוצא את המשרד, כבר חשב לעלות על האוטובוס ולנסוע ליעד הבא
שלו. "איפה אתה נמצא" היא שואלת בחוסר רצון ובידיעה שהיא תאלץ
ללכת ,למצוא ולהוביל אותו. "טוב אתה לא רחוק" היא אומרת,
"תעמוד במקום אני תכף מגיעה". כמה דקות והיא מגיעה למקום,
עוצרת במרחק מס' מטרים, מהססת, ולבסוף ניגשת. "אתה הטכנאי?"
שואלת בתמיהה, זה הוא, העיניים העצובות שמעסיקות אותה כבר כמה
שעות. "כן כמובן, את רואה פה מישהו אחר בסביבה" הוא שואל בטון
עצבני, כמי שאכן הסתובב סביב עצמו בשעות האחרונות. היא מתנצלת
על השאלה השטותית, הוא צוחק ומתנצל, גם הוא יודע שזו לא
אשמתה.
הם מתחילים ללכת לכיוון המשרד, דממת אלחוט. לפתע הוא מתחיל
לדבר, "אנחנו מכירים? את נראית לי מוכרת אני חושב..." היא
חושבת על תשובה מתחכמת, כזאת שלא תסגיר אותה מיד. לפתע הוא
נעצר והיא ממשיכה ללכת מבלי לשים לב. הוא קורא לה ולפתע היא
קולטת שהוא הרחק מאחור, נעצר בקיוסק לקנות להם מים. " חם נורא"
היא אומרת בנסיון לשנות את הנושא, "בשביל זה אני פה" הוא משיב.
מבט תמוה על פניה, הוא שם לב ואומר " אני טכנאי המזגנים את
זוכרת?". היא מחייכת חיוך נבוך וממשיכה ללכת. "אני מתנהגת כמו
ילדה קטנה, למה זה תמיד קורה לי?" היא חושבת. הם ממשיכים ללכת
ומגיעים למשרד המהביל. היא מדליקה את המאוורר שכיבתה כאשר יצאה
לחפש אותו ומציעה לו קפה. הוא נענה להצעתה, "2 קפה 1 סוכר, אני
אוהב אותו מר", היא פונה ללכת וחיוך עולה על שפתיה. היא שבה עם
שתי כוסות הקפה. המזגן כבר מפורק לחלקים על שולחנה, "חשבת על
לרכוש מזגן חדש? אני יכול לתקן אותו כרגע אך אני לא בטוח כמה
זה יחזיק מעמד. הצנרת והמנוע ישנים,מפתיע שהמזגן הזה בכלל עובד
עד עכשיו". "אני לא יודעת אני פה רק מס' חודשים, אני אעדכן את
הבוס ונראה מה הוא יגיד. אבל כבר ראית איפה המשרד הזה נמצא,
להוציא כסף "מיותר" זה הדבר האחרון שהוא מחפש". הוא מגחך קלות
ואומר, "אני משאיר לך את המס' הפרטי שלי למקרה שהוא יחשוב אחרת
ולמקרה שתהיה שוב תקלה, חבל שתחכי שוב חודש לטכנאי. אני
לשירותך בכל דבר ועניין" הוא מחייך ולפתע עיניו בורקות. בלי
משים היא שוב בוהה, והפעם, הוא כבר שם לב. הוא מביט בחזרה,
הברק נעלם והעצבות שהיא כה אהבה באוטובוס שבה למבטו. צלצול
טלפון קוטע את הדממה, הבוס מתקשר, מקווה שתהיה מונחת כוס קפה
על שולחנו עוד 5 דקות. "כמה אני צריכה לשלם לך על השירות?",
"בדר"כ אני גובה 200 ש"ח, אבל בגלל שנדמה לי שזהו תיקון ראשון
מתוך רבים שעוד יגיעו אז נקצץ בתשלום הפעם".
"מחיר מלא, אני מתעקשת, רק על הטרחה" והיא רושמת לו צ'ק. היא
מושיטה את ידה לתת לו את התשלום, הוא מגיב בחיוך ומפנה את גבו
ללכת. ברגע שהיא שומעת את הדלת נטרקת אחריו היא נזכרת ואומרת,
"חכה, לא השארת לי את מס' הטלפון", אך זה כבר מאוחר מדי. בד
בבד הבוס נכנס למשרד, פרצוף זעוף כהרגלו, שואל היכן הקפה שלו.
היא מסבירה לו על הטכנאי, שלא היה לה זמן, אך הוא אינו מתרצה
ודורש את שביקש בזריזות ושיהיה כהה ומר, בלי סוכר. היא גוררת
את רגליה ובלב כבד ניגשת להכין לו קפה. היא לא מצליחה להבין
כיצד הגיעה לעבודה הזו. היא היתה תלמידה מבטיחה באוניברסיטה,
מצטיינת דיקן, ואחרי כל שנות ההשקעה היא הגיעה לחברה מוזנחת עם
שלושה עובדים. היא מרגישה כה תקועה ולכודה, שנים שהיא לא
הרגישה ככה. מאז התאונה, היא לעולם לא תשכח את הזוועה. רעש
הקומקום מעיר אותה מהבלהה. היא מכינה את הקפה ושבה למשרד.
יושבת מול הצג, מהרהרת מעט וניגשת לעבודה האפרורית המונחת על
שולחנה. ערימת מסמכים לטיפולה, מס' דיונים שיש לקבוע ושיחת
טלפון חשובה שמתעכבת כבר שבועות עקב חופשת הקיץ. מכיוון שהיא
כ"א היחידי כרגע ואין לה מחליפה היא אינה יכולה לצאת לחופשה,
עוד סיבה לשקוע ביגון הקודר שאופף חייה.

חמש וחצי, סופו של עוד יום של שיגרה ,בתחילתו היא חשבה שיש
איזשהו זיק של תקווה שישנה את מצב רוחה הסגרירי לאחרונה , אך
בסיכומו של דבר גם תקווה זו התבדתה. הוא מצא חן בעיניה עוד
מהרגע הראשון שראתה אותו, ולאחר המפגש הקצר שלהם אף יותר. היא
חשה פספוס שלא לקח את המס', אך תודות לפסימיות האופפת את שיגרת
יומה אכזבה רבה לא ניכרה. "אך מה זה משנה בעצם" חשבה באנחה של
ייאוש, "הוא שכח להשאיר את המספר, אולי אפילו בכוונה, זו לא
תהיה פעם ראשונה שזה קורה לי".
שבע בערב, אחרי למעלה משעה וחצי של פקקי תנועה היא הגיעה לבית
הוריה, היא שנאה את זה, את התלותיות בהורים. אך היא עדיין גרה
בבית, היא היתה זקוקה להם ויותר מזה היא ידעה בתוכה שהם זקוקים
לה. היא התיישבה על הספה בסלון בהתרפקות סדירה של אחרי יום
עבודה. הייאוש הרגיל מהשיגרה היומית העסיק אותה פחות באותו
ערב, היא חשבה עליו קצת, הרהרה בהתרחשויות באותו היום, האם
באמת התכוון להשאיר את המספר .
היא יושבת ובוהה מעט בחלל הריק, חושבת, הטלוויזיה הקטנה שעל
השידה מכובה. גם ככה מה היא כבר תראה, עוד תוכנית ריאליטי
בעונה העשירית שלה?.
עשר, דפיקות בדלת, היא מתעוררת בבהלה, שוב הסיוט רודף אותה.
היא ניגשת לדלת ומציצה דרך העינית בחשש, זה ההורים שלה, היא
השאירה את המפתח בדלת ונרדמה על הספה, "התנהגות שכיחה של הילדה
הסנילית שגידלתם" היא טוענת להגנתה. אך את הוריה זה לא באמת
מעניין, הם עסוקים בעניינם, מביטים בה במבטם העצבני והנוגה.
היא כבר יודעת מה הם חושבים, "מה עשינו לא נכון עם הילדה
הזאת?", "למה היא לא דומה יותר לאחיה?" . היא מכירה את המבט,
את העיניים שלפתע לחות ועצובות.
הם מסיטים את מבטם ופונים לחדרי השינה הנפרדים כדי לישון, כבר
שנים שהם לא ישנים יחד, היא תוהה מדוע הם ממשיכים לחיות ככה,
עם כל הניכור ומלנכוליה שעוטפים אותם כזוג, אולי עדיף להם לבד.
היא יושבת עוד זמן מה על הספה ומחליטה שכנראה הגיע גם זמנה
לישון, זה לא שיש לה חיי חברה לצפות להם בשעות האלה של היום.
היא ניגשת למקלחת, אך הפעם מתבוננת בהשתקפותה ביותר תשומת לב
ומתחילה לחשוב על סיבה שנראית לה הגיונית לחלוטין למה הוא לא
השאיר את המס', ההשתקפות הזאת שלה . היא מתקלחת בזריזות וניגשת
למיטה. היא מעט חוששת לעצום את עיניה שוב אך לאחר  שכבר חשבה
שוב ושוב על כל מה שנכשלה בו בחייה, ככל ערב, היא נרדמת. אבל
הערב השינה טרופה, יותר מדי מחשבות מתרוצצות בראשה.
לפתע צלצול, היא לא יודעת מה השעה אך די בטוחה שזהו לא השעון
המעורר ושעדיין לא בוקר, היא מציצה לכיוון הסלולרי, מספר לא
מזוהה על הצג. היא מתלבטת האם לענות אך עד שהחליטה  הצלצול
נפסק. היא מחכה מס' דקות, אולי יצלצל שוב או לפחות תושאר
הודעה, אך לשווא. "בטח טעות במס'" היא ממלמלת לעצמה בסהרוריות
ומנסה לשוב ולהירדם. הפעם היא כבר שוקעת בשינה עמוקה. את שאר
שיחות הטלפון במהלך הלילה היא כבר לא שמעה.
שעת בוקר מוקדמת, אביה פותח את הדלת להציץ שהיא שם, היא רגילה
לזה, עוד מילדותה הוא נוהג כך, זהו כבר הרגל שהוא בעל כורחו.
היא אומרת לו בוקר טוב וזוכה לנהימה מוכרת, לצערה. הוא כבר לא
מי שהיה פעם, אבא שלה, הוא השתנה, והיא חוששת שזה כבר בלתי
הפיך. היא פותחת את התריסים המוגפים ומביטה החוצה, יום סגרירי,
"כמו המצב רוח שלי" היא אומרת . אך היא יודעת שזו רק שעת הבוקר
המוקדמת ושעוד זמן לא רב השמש תצא. החורף מסרב לבוא, כבכל שנה,
היא בטוחה שזו קנוניה כנגדה, כמו כל שאר צרות העולם המוטלות על
כתפיה.
היא ניגשת לשטוף את פניה ולהכין קפה, ושוב השעון המעורר מצלצל,
היא ניגשת לכבות אותו כדי שלא יעיר את אימה, היא מתעוררת באמצע
היום לרוב, היא מעדיפה את החושך והבדידות שבחדרה.
היא מציצה לכיוון הסלולרי ומבחינה ב10 שיחות שלא נענו, כולן
ממס' לא מזוהה, והודעה קולית אחת. היא לוקחת צעד אחורה בבהלה,
ועל פניה מבט של מי שכפאו שד. היא לא מבינה מי מתקשר אליה, היא
מזמן ניתקה קשרים עם כל החברים שלה, היא לא מסוגלת להתמודד
איתם כרגע, ולהם זה נראה די נוח לתפוס את המרחק. היא מניחה את
הטלפון וניגשת להכין קפה, "אולי אלו סתם הזיות של בוקר", זה לא
יהיה חריג בכל הקשור אליה. 2 קפה 1 סוכר, קצת מתוק קצת מר.
היא מתיישבת עם העיתון, יש לה כמה דקות עד שהיא צריכה להתארגן
לעבודה. עוד אמא שרצחה את הילד, עוד תאונת דרכים, עוד אכזבה
לאומית בספורט, לא היו לה הרבה ציפיות לאופטימיות, זו השיגרה
היא יודעת.
בשובה לחדר היא שוב מציצה במכשיר, השיחות עוד על הצג, גם
ההודעה. היא מחליטה לבדוק במה מדובר ומתקשרת לתא הקולי, מקישה
את הקוד הסודי 123 , ומאזינה. ההקלטה מודיעה לה כי ההודעה
התקבלה בשעה 3:30. היא לא יודעת למה לצפות, אולי זה הטכנאי
שהשיג את המס' הפרטי שלה והחליט להתקשר? או אחד מהחברים החליט
שהיא חסרה לו לפתע והוא מתגעגע, הם תמיד מתגעגעים כשהם צריכים
טובה היא מכירה אותם טוב מדי. היא מקשיבה בלהיטות, מקווה לזהות
את המתקשר, אך אין דיבור, רק רעשים ברקע ומלמול מרוחק אך דבר
לא נאמר והשיחה מתנתקת...