אני קצת מרחמת על אנשים
שאף פעם לא הרגישו
איך זה לרקוד.
כל אחד יכול לרקוד
ולא כל אחד מרגיש
את התנועות שיוצאות
מהחזה, עפות מהנשמה
ונותנות לגוף כנפיים
כדי שאעוף.
אין דבר יותר נפלא
מההרגשה הזאת
שזו רק אני יחפה
על רצפה קרה, כשהצלילים
עוטפים את נשמתי שנשרטת
ורוצה להתפרק.
לפעמים כשהראש מסתובב
לי אני מרגישה בודדה
אבל לא עצובה,
היה לי את עצמי בריקוד
וזה הדבר היחיד שחשוב
כשרק המנגינה שופטת
כל צעד וצעד שלי.
אז היום
אני קצת מרחמת על אנשים
שכמוני עזבו את הדבר
שהפך את חייהם לשלמים,
ושכחו את העקצוץ
של איך זה כואב כשהכנפיים
צומחות
הכאב שנתן לי הרגשה
שאין לו מקום. |
