שוב אותה מחרוזת
רצף של כאב
יושבת על המרפסת
בלי חיבור למציאות
הלחץ עולה מול הבניינים הגבוהים
ואני מול אור קטן ורחוב מלא חיים
רק בבוקר עיני כבר הטו אותי לחשוב
שהגעתי לקצה ומכאן הדרך היא רק ליפול
אבל הנה עוד לילה, הנה עוד נדידה ללא סיבה
יהיה לי כח כל היום, עד שלא יהיה לי כוח למחרת

הלוואי והפסיכולוגיה הייתה הפוכה
שכל דבר שהייתי יודעת על עצמי היה מוכח כטעות מרה
הלוואי ולהכיר אותי לא היה כל כך קל
הכל בחוץ בלי פחד עד שמשעמם לי לבד

הלוואי והבוקר לא היה כל כך מטעה
שהנה עוד שגרה מגיעה ואיתה עוד כוס קפה
התמריץ היומי, להמשיך כאילו כלום
ולדעת שהלילה לא יאחר לשוב

עוד רגע של הסתכלות פנימית
והתעלמות מהגלוי
היאחזות בעוד שביב שניה
של אני האמיתי והשבור
הכוח מרפה ממני לעתים
ואני נותנת לו את ברכתי
להמשיך לבוא בזמנים של לחץ
כדי למנוע הסברים

אומדן הזמן נהייה כמו לחשוש של סיפורים
כברת דרך לא מבוטלת אבל המדד לא עומד בתקנים
כמו לחצות עוד גשר, לדעת שאגיע בביטחה
אבל רק הסיכון של אותו הרגע משאיר מקום לתהייה

הלוואי והסוף היה מגיע לקיצו
בלי כרוניה של התמודדות, בלי לבכות על חלב שנשפך
הלוואי והייתי יודעת איזה פרח לקטוף
כשהכל מושט לי ככה אני רוצה להתחיל מהסוף.