ערב יום הזיכרון, סרטים רצים בטלוויזיה
מחשבות רצות לי בראש
אלמנות מדברות על אהבת האמת שנגדעה
ואני חושבת שאין לי זכות בכלל להיות עצובה
אבל בכל זאת זה לא נמנע
כל שנה, אותה תקופה, אותה פרידה, תמיד לבד.
זה מתחיל מיום הולדת, מוקפת חברים
דם רווי אלכוהול אומרים שזה עוזר לפעמים
לשכוח.
יום למחרת לבד במיטה וממשיכה.
פסח וחופש ואביב וטיולים, כיף לישון עד מאוחר
ומגיעים ערבי הזיכרון, רואה סרט על אילן רמון,
מדבר לפני הנסיעה לחלל, "נסיעה בכביש זה יותר מסוכן"
במדינה כמו שלנו אין זכות לדיכאון.
אז למה זה בכל זאת מרגיש אם הכול בסדר?
וכל שנה אותו דבר, תקופה עצובה,
אין לי כוח לשום דבר, תמיד לבד. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.