הלכת... פתאום ...
בדיוק כמו שבאת,
בסערה ...
ולא השארת בי כלום
כמו ממלכה עזובה, נטושה,
שרק האבק ועלי השלכת,
מכסים את מה שפעם, היה...

הלכת... פתאום...
ולא ידעתי מה לעשות
עם כל השקט הזה
שנשאר במקום שנגעת

ופתאום זה כל כך כואב לחייך...
לחייך לעולם שקודם אהבתי
והכל בי מוצף וטובע בדמעות
כמו ילדה  אבודה בים של אכזבות

מרגישה שלקחת לי את השמש
ובמקום...
נשאר רק חור גדול באמצע השמיים,
אותם השמיים שהיו שלי ושלך
הם עכשיו רק צבע כחול, שמכוסה בעננים

והימים...
הימים, רודפים את השעות  
במן טירוף  כזה של תחרות
כאילו מנסים לראות
מי יהיה הראשון שישתגע
מי יהיה הראשון שיתגעגע...

מנסה לדמיין אותך
ומה אתה עושה...
עכשיו...
כשהשמש שלי אצלך
האם הקרניים שלה מלטפות אותך?

הלכת... פתאום...
נעלמת מחיי, זה כמו קסם
אני מחכה לרגע הזה
שתופיע שוב..
והלב יתמלא באוויר
והחיוך...
החיוך יחזור לי ללחיים

אבל המציאות חזקה יותר ממני
ואין קסמים בעולם שלנו
קשה לי... קשה לנשום...
כאילו כל כובד העולם
נמצא לי על הלב...
וזה כואב, כל כך כואב.