רגלי נעות במהירות. פסיעה ועוד פסיעה, צעד ועוד צעד, כך אני
עושה את דרכי הביתה. מתחתי הגשר, מעל השמים כבדים. אני בלב
מרכז העסקים, התגלמות המודרניזציה במלוא תפארתה.
לצידי נוהרים על הגשר עשרות, אולי מאות אנשים. כולם ממהרים
להגיע לביתם טרם ירד יום ותיפול שקיעה. כי הנה מחר יפציע השחר
ויסחף אותם ליום נוסף הדומה לקודמו.
ואני ביניהם, הרהורי נמהלים ומתערבבים במחשבותיהם ודאגותיהם.
שאון הגיגים של בין ערביים עוטף את העיר.
חשבתי על מה שקרה היום בעבודה. בחצי השנה האחרונה עבדתי
בקדחתנות על פרויקט שיווקי והקדשתי לו את כל כולי. המטרה מקדשת
את האמצעים- כך נהגתי לומר.
וראו זה פלא, המאמצים נשאו פרי והפרויקט סוף כל סוף ראה אור.
והיום, גולת הכותרת- המסיבה לכבוד הצלחת הפרויקט. מסיבה
לכבודי.
כולם היו לבושים במיטב בגדיהם, התענגו על מטעמי הגורמה שהוגשו,
שוחחו בחיוך מאולץ על הא ועל דא. הכל היה נוצץ ויוקרתי, ואפילו
המפות הלבנות היו מקושטות בעיטורי זהב דקים.
היו שמועות שהרווחים מהפרויקט ירקיעו שחקים והעובדים כמובן
ייהנו מהשפע. כולם היו במצב רוח מרומם וכשהסתכלתי בעיניהם כמעט
שהצלחתי לראות את סימן הדולר מנצנץ.
אבל אני לא הייתי שמחה. חשבתי לעצמי- האם זה באמת מה שרציתי?
בתוך כל ההמולה והשפע החלה לחלחל בי לאט לאט תחושת הריקנות.
הגיע הרגע לברכות, וכולם הסתדרו במעגל גדול. ואז הבחנתי בו
מבין כל האנשים. הוא הסתכל עליי באותו מבט שהביט בי אז, לפני
חצי שנה, כשעמדנו שנינו על הגשר מעל הים. באותו חיוך שרואה הכל
ומבין הכל. ובאותו רגע הכל נעלם מסביב, לא הקשבתי לברכות ולא
ראיתי איש, רק את שנינו לבד באולם הענק הזה.
ולשבריר שנייה היה נדמה לי שכל השאר מיותר. אבל אז הגיע תורי
לשאת ברכה וחזרתי באחת למציאות. הודיתי לכולם ושיבחתי את הבוס
שלי, דיברתי קצת על הפרויקט ושוב שיבחתי את הבוס שלי, וכולם
היו מרוצים. מישהו הציע שנרים כוסית, וכולם הרימו את כוסות
השמפניה לפנים וחיכו שאתן את האות. כשמבטי נתקל בשלו עלה בי
חיוך אמיתי מבלי משים. לחיי השמחות הקטנות, חשבתי בליבי, לחיי
השמחות הקטנות... "לחיים!".
נקישות של כוסות זכוכית נשמעו וכולם שתו בחגיגיות.

עתה מהדהדים באוויר צעדיהם הכבדים של ההמונים המכתתים רגליהם.
מצוידים בתיקי מסמכים שחורים ובחליפות מהודרות הם דוהרים קדימה
על הגשר שמעל הכביש הראשי.
הליכתם אחוזת טירוף, פרצופם עגום. עיניהם מביטות לעבר נקודה
דמיונית במרחק, ובמבט מקרוב הבחנתי שהן מיואשות, כמעט חלולות.
חשבתי כי אפשר ומעודם לא התבוננו לאחור. במרוצם המטורף אינם
עוצרים ולו לרגע. לאן הם ממהרים?!
לעיתים, משהרהרתי באותם אנשים, חשתי בליבי חמלה על עלובי נפש
אלו שפסגת שאיפתם היא הכסף וחלומותיהם אבדו להם בדרך. אך הדבר
הכי גרוע בתוך כל זה היה שהייתי אחת מהם.
בצד הדרך קבצן ניגן בכינור כבכל יום. אבל היום לראשונה מזה זמן
רב עצרתי להקשיב. אהבותיי הקטנות כבר מזמן נשתכחו מליבי. והנה
כעת לצליליו, נשטף העולם בצבעוניות מחייה, והבחנתי פתאום
בפרחים היפים בצד הדרך. נזכרתי שהגיע האביב, והרגשתי תחושה
נעימה בלב.
זה היה יום מאיר פנים והחלטתי ללכת לחוף הים. טיילתי באיטיות
לאורך החוף וחלפתי על פני כמה ילדים ששיחקו להנאתם על החול.
צחוקם המתגלגל באושר נשמע למרחוק.
כשהגעתי למזח ראיתי חבורת דייגים בעייפות של סוף יום עבודה. הם
אספו את שלל יומם, היו אלה דגים ספורים בלבד. וודאי הם משתכרים
לכדי פת לחם ואומרים תודה גם על זה... מיוזעים היו ועייפים, אך
על פניהם ניכר אושר. הם בהו בים הכחול כשמעליהם עפו השחפים
הלבנים במלוא הדרם, ועיניהם נצצו.
עליתי על הגשר שמעל המזח. הבטתי ארוכות בכחול טורקיז של הים
הגדול אשר גבולו לא נודע, משל ניסיתי למצוא בו את התשובות.
על הגשר הזה ממש עמדנו שנינו לפני חצי שנה והיינו מאושרים, כל-
כך מאושרים...
ואז, כשהכוכב הראשון הבזיק בשמיים, הבעתי משאלה וחזרתי לביתי.

שחר חדש הנץ והנה אני שוב עושה את דרכי על הגשר בין ההמון.
האנשים חוצים את הגשר תוך מבט קדימה, מעבר לגשר נמצא העתיד
ומאחוריו העבר, וביניהם תהום.
כהרגלם, הם ממשיכים במרוצם האובססיבי אחר ההישגים, אחר הממון.
במרדף אחר האושר הנכסף, ההולך ומתרחק, הם כלל לא רואים מה
השאירו מאחור- הרי לכם צלמו המהולל של האדם המודרני.
אין להם פנאי וגם לא צורך להבחין בנעימת הכינור המופלאה, או
בצחוק של ילד, או בפריחת האביב במלוא הדרה.
ואולי בזמן שתקבל אחת קידום בדרגה תחמיץ את מסיבת החנוכה של
ילדה הקטן. ואחד ישכח שחברו הטוב ביותר מנסה כבר חודש למצוא
זמן לבלות עימו. היש תוחלת במרוץ הזה?

עצרתי על הגשר והשתהיתי שם זמן מה. בחלוף כמה דקות, פתאום אני
רואה אותו מגיע ונעמד לידי. "בוקר טוב." חיוך רחב נשטף בפניי
לאורו הבהיר של הבוקר, והוא חייך בחזרה. "בוקר טוב."
חשבתי לעצמי- הרי הוא האושר.
בעולם כה הפכפך שבו איש אינו יודע מה יילד יום, וודאי שאיני
יודעת מה צופן העתיד.
מכל מקום, אני מבטיחה לעצור, ולו רק מידי פעם, על גשר החיים.