בכל יום בדרך לעבודה עוצר אותי איזה נווד שיושב בצד הרחוב
ושואל אותי אם יש לי במקרה שקל בשבילו. "לא אכלתי כבר שלושה
ימים", "אני צריך להאכיל את הילדים", "חולה במחלה קשה..." שלטי
הקרטון שמוצבים לידו כדרך קבע נוהגים להתחלף בתדירות של אחד
בכל כמה ימים. אז בכל יום שאני עובר לידו, אני משיב לו מחדש
ש"רק במקרה אין עלי כסף קטן" וממשיך בדרכי. עכשיו, לא תגידו
שהוא לא מכיר אותי או משהו, אנחנו לא זרים. פשוט כל יום אני
עובר שם וכל יום הוא דואג לשואל אותי מחדש. ככה כבר חצי שנה,
ואף פעם, אבל אף פעם לא נתתי לו אפילו אגורה. ובכל זאת, הוא
מתעקש לשאול אותי בכל בוקר מחדש. בסופו של דבר הצלחתי לצמצם את
את מגוון האפשרויות לכדי שלוש. או שהוא מעופף עד כדי כך שהוא
פשוט מצליח לשכוח מהפרצוף שלי בכל פעם מחדש, או שהוא עיקש עד
כדי כך שהוא חושב שבסופו של דבר יצליח לחלוב ממני את השקל
הארור הזה, או שהוא פשוט נהנה לראות אותי מתפתל במבוכה בכל פעם
שאני צריך להמציא מחדש איזה תירוץ למה היום, ממש במקרה, אני לא
יכול לזרוק שקל לפחית הצדקה המטונפת שלו.

יום אחד הוא תופס אותי מותש ועצבני במיוחד אחרי יום ארוך
בעבודה. אני חולף על פניו והוא שואל אותי כהרגלו "אדוני, שקל
לצדקה?" ואני פשוט מאבד שליטה. ברגע של טירוף וחוסר ריסון
מוחלט אני שולף שקל מכיס המכנס וזורק אותו עליו בכל הכוח.
"הנה! קח כבר את השקל המזדיין הזה שלך! הנה! קח אותו!". המטבע
פוגע לו ישר בפרצוף, וניתז בחזרה למדרכה. עושה כמה סיבובים
במקום ונופל על הקרקע. הוא מביט לכמה רגעים במטבע, ואז מישיר
מבט ובוחן את פרצופי לעומק. מזועזע מעצמי, אני עדיין מתנשף
בקול אחרי המאמץ של הזריקה והצעקה, כשאני שומע חרחור קל עולה
מכיוון הנווד, וצופה איך ריאותיו מתמלאות אט אט באוויר.
"ככוווועע-תיוו!", הוא דופק לי בפרצוף איזו סמאכטה מפלצתית.
אחת ירקרקה וסמיכה במיוחד. ומיד אחר כך פורץ בצחוק מטורף. כל
זה בזמן שאני עומד מולו בחליפה השחורה והמגוהצת שלי, והסמארק
הירוק שלו מכסה את פרצופי. והוא? הוא ממשיך לשבת בצד הרחוב,
מגולגל בתוך עצמו, וצוחק כמו מטורף. עלי, על העולם, אלוהים
יודע על מה.