אזור הזמן שבין הרצוי לנלעג, סוגר אותם במבוכת הקושיות.
הזר משפשף את עיניו בעייפות
היא משלבת רגלים, מעסה צוארה, מחניקה פיהוק
כל כך שקט פה, היא אוספת את שיערה, מתחרטת, משחררת.
מנסה נואשות למצוא תירוץ לסיטואציה המגוחכת
יושבים, מרוחקים מעט פיזית, אך המרחק האחר כמעט מכאיב.
הזר מצית את החמצן, שלה. מנסה ליצור רצף, אותיות למילים, מילים
למשפטים, משפטים לשיחה. והיא - משתפת פעולה במשחק הדומינו,
מתאמצת להתאים את הקוביות שלה לשלו.
היא רוצה פתאום ללכת, להעלם, להחזיר את הגלגל לדקה לפני
שנפגשו. היום. לפני חצי שנה. בעצם, בכלל.
איך הוא מערבב אותה כל פעם מחדש...
אבל זה מה שהזמנת, הזר מתעקש.
מה??
היא מחפשת את הקצוות השרופים של המבוכה
השקט שוב פולש. הזר שוב מחייך אליה ללא התחשבות, עיניו פוצעות
את שארית הבטחון העצמי שלה.
הצליל המונוטוני המרגיז של הדממה, נדמה לפתע כצלילי מובייל
מרגיעים.
היא תוהה האם הדמעות הקטנות בקצות עיניה באות מעייפות, או
מהבנה.
לא עוד.