היא הלכה לבדה. הרחובות הריקים כמו מסתירים מפניה דבר מה,
תעלומה. מתעטפת בדומיה הזועקת מכל פינה.
זוהי שעת בין ערביים, כשהשמש פוגשת בקו הרקיע את אבני המדרכה
המשתלבות, מעט חלקות, בזוהר ויופי המייחד כל כך את ירושלים.
"לאן נעלמו כולם?" היא שואלת את עצמה, ובינה לבין עצמה- ידעה
שאינה צריכה תשובה.
כל מקום אליו הביטה נשקף כמו מתוך העדשה- הנה מכאן הזווית
טובה, ומכאן ניתן לראות את השקיעה נושקת בעדינות מורטת עצבים
לדופן החומה, והספסל הזה! לו רק ישבו עליו זוג זקנים בהבעה
קפואה, נשענים על המקלות מחוסרי תקווה, אזי התמונה הייתה
שלמה.
בעוברה הלוך ושוב על פני חנות ישנה הבחינה לפתע בהשתקפותה.
"השנים עושות את שלהן, חווהל'ה", אך היא עודנה צעירה. שיערה
השחור נח על צווארה הארוך והלבן, תווי פניה התבגרו והתארכו
במעט, אפה הכפתורי כבר אינו אף של ילדה ועיניה האפורות-כחולות
למודות ניסיון חיים.
היא אכן אינה ילדה עוד,  בת 24 בקרוב, אך חיוכה השובבי
ותמימותה הנצחית כמו מסרבים להרפות ולאפשר את בגרותה.
"לעולם תשארי קטנה", הם היו אומרים "את פשוט אינך מתאימה,
חולמנית כזו, מאמינה באגדות. זה לא ככה, נערה, אין מקום
לחלומות בעולם המציאות של הגדולים. את צריכה פרנסה, קורת גג,
משפחה יציבה, לא תשיגי כל זאת אם תמשיכי לשגות באשליות", אך
היא סירבה להקשיב.
בעולמה שלה אין דבר כזה אשליה, יש רק דרך ואמונה ו"אם תרצו אין
זו אגדה", אם הם הצליחו אז מדוע אין היא יכולה?
היא המשיכה בדרכה כשריחות מכל פינה מבשרים על בואה של השבת אל
הפתח.
נרות החלו מבצבצים מכל בית בכל חלון, ונעימות התפילה החלו
מתנגנות מבעד לכתלים: "מזמור, מזמור שיר, שיר ליום השבת.
מזמור, מזמור שיר, שיר ליום השבת".. כל מילה כמו חודרת אל
גופה, ועם כל נשימה האוויר הצח מנקה ריאותיה וממלאן בתוכלת
ובאושר לא מוסבר.
כך היה משחר ילדותה- משהו בעוצמה הזו, בתפילה, ברגע הזה בו
מתאחדים כולם ומניחים הכל בצד, הרגע בו פוצחים כולם בשירה
חדורת אמונה, פשוט סחף אותה אל על כמו על פני רוח שקטה.
מהר מאוד מצאה עצמה מרקדת ברחובות בתנועות נרחבות, משחקת
במנגינה בכל איבר מגופה, מלטפת את חושיה ולרגע מרפה.
היא אינה ילדה עוד, בכך אין ספק, אך בשעות הללו, ברחובות
הריקים, כשהשבת בפתח והכל נרגע- מה רע בקצת אמונה? ומי אמר
שהיא טועה?
אם הם יכולים- אז גם היא יכולה.
מימינה זיהתה את המעבר הצר המוכר כל כך. היא מצאה אותו בגיל 5
כאשר הלכה לאיבוד באחד משיטוטיה הרבים.
בעדינות נדחקה דרכו ובקושי הצליחה. כשהייתה קטנה תמיד נראה לה
המעבר כל כך גדול ומיוחד, ועכשיו היה זה פתח דק בין שני קירות
הבתים.
מאחוריו נתגלה גן קטן, זהו למעשה ריבוע הנוצר בין גבם של ארבעה
בתים אשר סודרו בצורה לא חכמה כל כך מסתבר,  בו מעולם לא נגזמו
השיחים, והעשבים השוטים טיפסו על הקירות ויצרו מראה של ג'ונגל
קסום.
בילדותה נהגה להגיע לשם בכל פעם שחלמה להיות גדולה ועצמאית, או
אולי סתם להתבודד ולהתחבא מן העולם. היא הייתה נשכבת על הארץ,
עוצמת עיניה, ובשקט מדמיינת כיצד נשימותיה מתמזגות עם נשימותיה
של אמא אדמה. היא אהבה לחוש את העלים המלטפים את גופה, את הרוח
החולפת ברכות על פניה, את קרני השמש הבוקעות מבעד לגגות
ומפיצות תחושה חמימה ונעימה בגופה, ואת קולות נפשה המוצאים
מקום לפרוץ החוצה מלבה במקום השליו והשקט שלה.
עכשיו הייתה גדולה מכדי לשכב על האדמה, ולכן התיישבה והשעינה
גבה על הקיר.
היא הניחה למחשבות להתרוצץ לכל כיוון,  נותנת דרור לדמיונה
העשיר, מניחה לכל שעבר עליה לחלוף מול עיניה כמו סרט רץ, ומרפה
מכל המתחים והחרדות.
לכשפתחה את עיניה הבחינה בדבר מה משונה - נדמה כי בין העלים
המטפסים דבר מה מבצבץ בצבעי כחול ותכלת. כאשר הסיטה אותם אל
הצד נגלה לעיניה פתח נוסף, זר, אשר מעולם לא הבחינה בקיומו.
כשעברה דרכו נגלה לעיניה רחוב ישן - מרצפות אפורות, גדרות חיים
משני צידי הדרך, קו השמיים פתוח וגלוי ואינו מוסתר ע"י מבנים
גבוהים או עמודי חשמל עצומים. התנועה ברחוב הייתה דלה ומעט
מאוד אנשים נראו מטיילים. לרובם מעילים חומים פשוטים וכובעי
בארט אפורים. מסיבה שאינה ברורה, הם כולם אינם מחייכים.
היא חשה משיכה קלה בקצה חצאיתה, וכשהסיטה מבטה הבחינה בילדה
אשר ניצבה על ידה.
הילדה נראתה כבת שבע או שמונה שנים, שיערה אסוף בקוקיות לאחור
אך מחצית שיערה נותר פזור, לגופה שמלה קטנה אפורה ונעליה
שחורות ומעוצבות כנעלי בובה.
הילדה הושיטה ידה כמבקשת לקחתה איתה, והובילה אותה בין הסמטאות
והגינות אל עבר ביתה.
הבית נראה פשוט אך מפואר- שתי קומות, מבנה בטון לבן, דלת עץ
גדולה ניצבת בכניסה, חלונות שלבים מזכוכית אטומה בקומה הראשונה
ובקומה השניה מרבית הקיר היה חלון- זכוכית שקוף ענק הבנוי
משלושה חלקים. גינת הבית הייתה דלה- עשבים שוטים, קוצים, נראה
כי לא טופחה זמן רב.
תוכן הבית נראה כאוסף עתיקות- ספות מנופחות מבד, רצפת עץ גסה,
מעט מאוד תמונות על הקיר, מספר ציורי דיוקנים וטבע במסגרות
מוזהבות. המטבח בחדר ליד, גרם מדרגות עץ קטן אשר הוביל אל חדר
השינה של ההורים וגרם מדרגות נוסף אשר הוביל אל הקומה
העליונה.
בבית קיבלו את פניה זוג צעיר הנראה טרוד במעט, והציגו עצמם
כהורי הילדה. נראה כי לא ישנו לילות רבים וכי דבר מה יושב על
לבם.
הילדה לקחה אותה אל חדרה, התיישבה על מיטת העץ הקטנה והשפילה
מבטה אל הרצפה.
"למה אסור לי להביא חברות הביתה?" שאלה, וחווה, שעדיין לא
הבינה מה מתרחש סביבה, נותרה לעמוד מולה בדממה.
"אני אוהבת כשהן באות. אנו משחקות בבובות ומעמידות פני נשואות.
אנו רוקדות ושרות את השירים שלמדנו בגן ותמיד כל כך מצחיק
ומהנה איתן!" . היא היישירה מבט אל עבר חווה, ובעיניה נשקף עצב
טהור שאינו אופיינו לעיני ילדה.
"ובכן, מדוע אינך מזמינה אותן?" שאלה חווה, והבחינה כי שאלתה
רק העמיקה את העצב בעיני הילדה.
"חברותי כולן הלכו ואמא אומרת שאסור להכניס אותן הביתה. היא
אומרת שהם לא מרשים שנהיה כאן, שאסור שיראו שגרים כאן אנשים,
כי אם יראו הם יבואו ויקחו אותנו מכאן."
"מי הם האנשים הללו?" שאלה חווה, אך בטרם קבלה תשובה נשמע קול
חבטה עמום. הן רצו אל הסלון וזיהו דבר מה זרוק על הרצפה, ומבט
מבוהל בעיני ההורים.
"השם ישמור!" חשבה לעצמה חווה כאשר זיהתה מהו הדבר הזרוק על
הרצפה. היה זה רימון עשן קטן אשר למרבה המזל לא הופעל. "מה זה
המקום הזה?!" החלה לתהות, "ומדוע משליכים רימונים אל ביתם?".
מחוץ לחלון חלפו צלליות שחורות באיטיות באופן מטיל אימה, וחווה
לראשונה חשה פחד מהו.
כמתוך אינסטינק קפצה הילדה אל הרימון ונטלה אותו בידה "רחל,
לא!!" זעקה האם, אך הילדה כבר השליכה אותו אל מחוץ לחלון.
"אסור שידעו שאנחנו כאן! הם רק רוצים לראות אם נבהל ו.." בטרם
הספיקה לסיים את המשפט, הבחינה ביד בשרוול שחור וראש קירח
משתחלים מבעד לשלבי החלון הפתוח. במהרה זינקה חווה על החלון
במטרה לסגור אותו, האב נחלץ לעזרתה ודחק את הראש מבעד לחלון
החוצה. מיד פתחו במרדף כנגד הדמות ועברו פתח פתח בכדי לנעול את
הבית.
דפיקות רמות נשמעו על הדלת, כמאיימות לשבור אותה, נשימתם נעתקה
וכולם הביטו בדלת בחרדה.
לפתע נשמעו מספר צרחות בשפה זרה, מכוערת, ומיד אחריהן דממה. הם
נותרו לעמוד במקומם עוד מספר רגעים, בוהים בדלת כמחכים לרגע
שתקרע ממקומה, מנסים להסדיר את נשימתם חזרה.
מכשהבינו שהסכנה חלפה, צנחו ההורים על הרצפה ואמצו אל חיקם את
הילדה. חווה נותרה לעמוד המומה, מנסה לעכל את שכרגע ראתה.
אפלה.
כשפקחה את עיניה הייתה שכובה על הספה, מסביבה שמעה דיבורים לא
ברורים על שבירת חלונות וניסיון פריצה. היא התיישבה בזהירות
והסתכלה סביבה.
"היא התעוררה!" אמרה האם וניגשה אליה עם כוס מים מעופשים. חווה
דחתה את הכוס בנימוס, "מה זה היה?" שאלה. "התעלפת." הם הסבירו.
"מי היו האנשים האלה? מה הם רוצים?" ניסתה שנית. "הם עלו
עלינו, אבל אל דאגה! הלילה נשבור את חלונות הקומה העליונה.
נפיץ שמועה שפרצו לכאן ולקחו אותנו וכך נרוויח עוד כמה ימים עד
שנמצא מסתור חדש."
"מסתור? על מה את מדברת? ממי אתם מתחבאים?"
"אתם? יקירתי, הרי גם את יהודיה, כולנו באותה הסירה. את בטח
מבולבלת בגלל העלפון והחרדה, לכי לישון ובבוקר הכל יתבהר"
השיבה האם.
היא לא רצתה לישון, היא רצתה לדעת, היא רצתה להבין מה קרה ועל
איזו סירה היא מדברת, אך גופה בגד בה והיא שקעה לתרדמה.
היא התעוררה לקולות ניפוץ זכוכיות, "זה בסדר", אמרה האם, "זה
אלברט מביים את הפריצה." היא התיישבה במקומה ומיד שאלה "מה
קורה כאן? בבקשה תסבירי לי כי אני פשוט לא מבינה".
"מה אינך מבינה?" שאלה האם, "אלו הנאצים, הם מצאו אותנו. הם
דרשו שנעלה על הרכבות כבר לפני שבוע, אך הצלחנו לברוח וחזרנו
להתחבא כאן. הנחנו כי מאחר והם כבר הפכו את ביתנו לאחר שיצאנו,
יהיה זה המקום האחרון בו יחפשו, אך כנראה שטעינו והזמן כבר
עבר. עכשיו עלינו למצוא מסתור חדש לפני שיהיה מאוחר מדי."
"הנאצים? על מה את מדברת? אין כאן נאצים, זה כבר נגמר!" לבה
החל לפעום בעוצמה, "את בטח מתבלבלת, זה לא יכול להיות! היכן
אני? מה זה המקום הזה?" נשימתה הפכה קצובה.
"נערה מסכנה", ליטפה האם את ראשה. "את כל כך מבוהלת, את כנראה
מדחיקה."
"מדחיקה מה? על מה את מדברת?!" היא חשה כזו בהלה, רצון עז
לברוח פעם בעורקיה אך רגליה היו כבולות לרצפה.
"אוי יקירה, הם בוודאי פגעו בך נורא אם אינך זוכרת דבר. אבל לא
נורא הכל בסדר, את איתנו עכשיו, אנחנו נדאג לך."
היא חשה משיכה עדינה בידה וכשהפנתה את מבטה ראתה את הילדה
מסמנת באצבעה, מזמינה אותה להצטרף אליה.
היא הלכה איתה יד ביד אל עבר הדלת, ויצאה בעדה אל הגינה
הזנוחה. הן התגנבו בין החצרות, כפופות וזהירות, חווה חשה כיצד
כל תא בגופה זועק לאוויר ולחופש, מפוחדת כל כך הייתה שאפילו לא
הבחינה לאן הן פונות.
במהרה מצאה עצמה ניצבת במקום בו פגשה לראשונה את הילדה.
"רציתי שתביני", אמרה הילדה, "שתראי מה קרה לי, שרגישי מה
שהרגשתי." חווה שתקה, לפתע נראתה הילדה כלובשת ארשת פני מבוגר,
מבטה הפך רציני ופניה הקרינו בגרות שאינה אופיינית לה.
"זהו חלק קטן מחיי, כל כך מזערי אך משקף את רובם. הם לא היו
ארוכים, רק 8 שנים. לא זכיתי להתבגר, להתפתח בחברה, להכיר
אנשים, לחוש בשינויים החלים בגופה של נערה. מעולם לא התאהבתי
או הקמתי משפחה. אין לי נצר שימשיך אותי, שיספר את סיפורי,
שיזכיר שהייתי כאן, חלק בעולם. אני נגדעתי, כמו כולם. לעולם לא
ידעו מי אני, אף אחד לא יקרא בשמי ולא יתהה על רגשותי ועל חיי,
רק ישייכו אותי לקבוצה הזאת, למספר. מליון וחצי. זה כל מה
שנותר ממני. מליון וחצי ילדים שנרצחו בשואה. בלי שם, בלי עבר,
הווה או עתיד. רק מספר, נקודת אור קטנה שמרחפת באפלה, לא קשורה
לדבר, לא מתעצמת או כבה. נקודה."
דמעות עלו בעיניה של חווה.
"תזכרי אותי", המשיכה הילדה, "בבקשה! אל תשכחי. אני צריכה לדעת
שאלך בשלווה, שמישהו יודע שאני כאן, שמישהו ירגיש את כאבי
ויספר אותו הלאה. שיתן לחיי אישור שהתקיימו, שינציח את שמי ואת
הזוועה, שלא יתן לזה לחזור שנית. כי אם ישכחו- זה לא יעצר, הם
לא ידעו לזהות שזה מגיע, הם לא יאמינו שזה יתכן, שאפשר להגיע
לרמות כאלו של שנאה. שיצור אנושי יתנהג כמו חיה, שחיים ומוות
זו כבר לא בחירה של אלוהים, שלך אין שליטה בגורלך, שאתה רק
בובה."
חווה כרעה על ברכיה ואמצה את הילדה חזק אל חיקה "לא אשכח אותך,
אני מבטיחה!" , היא עצמה עיניה בחוזקה והניחה לדמעות ללטף את
לחייה. היא חשה במשב רוח עדין ומשהו רטוב נטף על מצחה.
משפכחה את עיניה מצאה עצמה בגן הקטן, גשם החל מטפטף וניכר היה
כי השמש כבר שקעה.
היא התרוממה על רגליה, ממששת את גופה, מנסה להבין אם היא חולמת
או שהתעוררה.
היא נדחקה מבעד למעבר הצר והמוכר וחזרה אל הרחוב המקביל אל
ביתה.
היא חשבה בדרך על אותה הילדה, ועל כל האחרים שממש כמותה לא זכו
לנצח ולספר את סיפורם.
הם לא גדלו ולא הולידו משפחה, הם לא זכו לצעצועים ולא הרגישו
אהבה.
האם הם הבינו מדוע זה קרה? האם הם חשבו שיגמר או שאבדו את
התקווה? אף אחד מהם לא זכה לראות את גרמניה בנפילתה, אף אחד
מהם לא זכה לראות את הארץ ואת התקומה.
כמה חלומות ודאי היו להם, והם אינם זכו להגשימם. להיות רופא,
להיות טייס, להיות מוכרת או עקרת בית טובה.
בלבה נגמלה ההחלטה כי מעכשיו לא תוותר, היא תחיה את חייה בראש
מורם ותנצל כל אשר תוכל בכדי לממש את יעודה. הרי היא הנקמה,
היא הנצר, היא הקול של כל אותם אשר לא זכו לדבר, וכל עוד ראשה
מורם כך יווכחו היתר כי התוכנית כשלה והנצחון הוא שלהם.
כשקרבה אל סוף הדרך הוציאה יומנה, פתחה את הסרט ובידי אמן
חרטה- "אם ארצה- אין זו אגדה".