בבוקר אביבי, בנקרת עץ אלה זקן, התחילו, כאילו על פי סימן, חמש
ביצים לבנות עגולות ומבריקות, שנחו עד כה בשקט בקן לנוע
ולזוז.
קול נקירות החל נשמע, הקשות קלות, מהוססות. אט אט התרבו
הנקירות ומן הביצים צצו מקורים קטנים, שחורים והחלטיים.

למן הרגע הראשון ראו מקס וסופי, ההורים הגאים כי שלושה גוזלים
חלשים מאוד ואילו שניים חזקים ותובעניים. מיד החלו מקרקרים
סביבם מאכילים ודואגים.
שני הגוזלים החזקים נדחפו קדימה כשבאו להאכילם וקיבלו את המנה
הגדולה, עד שהגיעו לחלשים מאחור כבר כמעט לא נותר אוכל.
למחרת ניסתה סופי להשתהות קצת בעת ההאכלה, היא נתנה למקס
להאכיל את החזקים ושמרה אוכל ככל שיכלה לגוזליה החלשים אך
הספיקה להאכיל רק אחד עד שנדחפו שוב גוזליה התובעניים ואכלו את
שנשאר. כך עברו שלושה ימים בנסיונות נואשים של סופי להציל את
השלושה, אך מכולם הצליח רק אחד להתחזק מעט.
"סופי יקירתי," אמר מקס " את מבזבזת את האוכל שאנחנו טורחים כל
כך על לכידתו. השלימי עם מותם של החלשים כדי ששני גוזלינו
הבריאים יזכו לסיכוי הטוב ביותר"
"אבל מקס" מחתה סופי, "ראה איך התחזק הגוזל הקטן, אם אצליח
להאכיל אותו רק מעט יותר יהייה חזק כמו אחיו"
"בסדר" נעתר מקס, "נסי עוד יומיים, אך אל תאכילי עוד את השניים
האחרים. אם בעוד יומיים לא יתחזק, הפסיקי להאכיל גם אותו".
סופי הסכימה אך כשראתה את גוזליה הקטנים גוועים בחוסר מזון
ותשומת לב נשבר ליבה.
באותו לילה הם גוועו ומקס הטיל אותם החוצה מן הקן.
כל הלילה כירבלה סופי את הגוזל החלש הנותר בכנפיה. היה זה גוזל
ממין נקבה וסופי נשבעה שלא תיתן לה לגווע. היא האכילה וטיפחה
אותה והעניקה לה שם. אלזה, אלזה הקטנה.
בלילה היתה לוחשת אל ראשה הקטן והשברירי "אלזה יקירתי, היתחזקי
וגידלי להיות ציפור לתפארת" כעבור עשרה ימים מיום הבקיעה כבר
כמעט ולא ניתן היה להבחין בהבדל בין אלזה לאחיה החזקים, אך
סופי לא הצליחה עוד להגמל מן ההרגל  של עירסול גוזלה בעת
לילה.

"סופי" לחש מקס לילה אחד "מדוע הענקת לה שם,  ביום בו היא תפרח
מן הקן עליה לבחור שם לעצמה, כך נהוג מדורי דורות. זהו חלק
חשוב בתהליך ההתבגרות התקין. ומלבד זאת את הרי יודעת שזה רק
יקשה עליך להיפרד ממנה בבוא היום. את מסבה לה רק נזק באהבה
המוגזמת שאת מרעיפה עליה, היא כבר חזקה דיה. עשית עבודה
מצוינת.
הצלת אותה, ועכשיו עליך להרפות על מנת שתוכל לגדול ולעוף
בעצמה יום אחד". אך סופי לא חדלה מהרגלה זה.

עברו 18 יום מיום בקיעת הביצים, בעוד יומיים חשבה סופי,
מתחילים אימוני התעופה ובקרוב יהייה עליה להפרד מאלזה שלה.
בכל פעם שעברה מחשבה זו בליבה היתה מהדקת את כנפיה סביב אלזה
עד כי אלזה כמעט ולא יכלה לראות את סביבתה.
אחיה היו משתובבים על הענף ומביטים סקרנים בנוף הנשקף מן העץ
בעוד אלזה מכורבלת לה בנקרת העץ.
"בואי לשחק" קראו האחים לאלזה " תראי את השדה כמה הוא גדול
וירוק, וכמה כחולים השמים" אך היא לא היתה מסוגלת להתנתק מהחום
העוטף והמגן של אמה.

יום אימוני התעופה הראשון הגיע. שני אחיה של אלזה  עמדו נרגשים
בנקודת הזינוק על קצה הענף וחיכו בקוצר רוח לסימן של אביהם
לפרוש כנפיים ולעוף. אך כשניתן הסימן היססו שניהם.
"אתה" הצביע מקס על אחד "אתה תתחיל". משקשק הוא התקרב למקום
עליו הצביע אביו.
"עכשיו פרוש כנפיך ועוף, בן".
וכך הוא עשה.

מקס היה גאה מאוד, הוא חייך חיוך גדול וקרא "חזור לענף". הגוזל
הנרגש שינה את כיוון תעופתו וקרב אילהם במהירות גדולה.
"התכופפו" קרא מקס בקול וכל המשפחה הספיקה, רק ברגע האחרון,
להמנע מהתנגשות חזיתית.
הגוזל המפוחד התנגש בגזע העץ הזקן אך הצליח להתיצב על ענף
נמוך וריפרף בכנפיו בחזרה לאביו. מבויש הוא הביט באביו אך מקס
רק אמר "כל הכבוד בני, עשית עבודה מצויינת" "ועכשיו", הוסיף
ופנה לגוזלו השני, "פרוש כנפיים ועוף".
וכך הוא עשה.
לאחר מספר דקות קרא שוב "חזור לענף".
הפעם העניין הצליח קצת יותר ומקס היה מרוצה מאוד.
"כל הכבוד גוזלי, עשיתם עבודה מצויינת" אמר לגוזליו,  "ועכשיו
הגיע תורך יקירתי" הוא פנה לאלזה שישבה כל העת צמודה לאמה
והביטה בשיעור התעופה. זו היתה אחת הפעמים הראשונות שהציצה על
הנוף מסביבם והכל נראה לה גדול ואין סופי ממש.
מקס נמנע מלכנות אותה בשם בו בחרה לה אמה משום שזו היתה דרכו
היחידה למחות בנוגע לכל הטיפול התמוהה שהעניקה סופי לגוזל
הקטן.
אלזה התקרבה בחשש לקצה הענף, היא הביטה באמה בתחנונים אך סופי
חייכה אליה ואמרה "אלזה יקרה שלי, פרשי כנפיים ועופי"
אלזה, נחושה להשביע את רצון אמה, הביטה ישר קדימה, פרשה כנפיה
ובקלילות ניתקה את רגליה מהענף. היא הניעה את כנפיה בטבעיות
והן הרחיקו אותה מן הענף. היה לה נעים. הרוח שיחקה בנוצותיה
כמו שאמה נהגה לעשות. היופי שנחשף לעיניה לראשונה היה עוצר
נשימה, היא הביטה בכל הצבעים והצורות שלא הכירה וליבה גאה.
היא התחילה לומר בהתרגשות "אמא... אך פתאום הבינה כמה רחוקה
אמה. היא הביטה לכיוון הענף עליו ישבה משפחתה וצפתה בה ופתאום
נראו כל כך רחוקים. היא הביטה על המרחק הרב שעפה ,
על השמים הכחולים, האין סופיים שפרוסים מעליה, ועל השדות
מתחתיה, כל כך רחוקים, הבתים והעצים, ופתאום  חשה אימה גדולה
מתפשטת באבריה מקצה מקורה ועד קצה נוצות כנפיה.
אם אפסיק להניע את כנפי חשבה, אצנח מטה וכלום לא יעצור אותי,
אתרסק על האדמה ואפילו אמא לא תוכל להציל אותי, היא כל כך
רחוקה.
ופתאום לאימתה גילתה אלזה כי כנפיה אכן פסקו לנוע והיא צונחת,
צונחת מטה.
צרחה נפלטה מפיה "אמא, אמא, אני נופלת".
"חיזרי מיד לענף" שמעה את קולו של אביה,
"נופפי בכנפיך ועופי".
בכוחות אחרונים החלה אלזה לנופף בכנפיה ואט אט החלה להתרומם.
מותשת נחתה לבסוף על הענף ומיד רצה להתכרבל בין נוצותיה של
אמה.
"אמא" ציצה אלזה, "אל תכריחי אותי לעוף שוב, כל כך גבוה, כל כך
לבד" והיא החלה מתיפחת.
באותו לילה ביקשה סופי ממקס כי יוותר לאלזה על שיעור התעופה
שעתיד היה להתקיים למחרת, על מנת שתוכל להרגע מן החוויה הקשה
ולהתאושש. "אם לא תעוף מחר, לא תעוף יותר, זכרי את דברי" אמר
מקס בנוקשות, " הפחד יגבר ככל שיעבור הזמן. אמרתי לך שאת רק
מסבה לה נזק ואת לא הקשבת לי, אם הציפור הזו לא תעוף מחר היא
תתנון ותמות, כמו שיעד לה הגורל מלחתחילה. או גרוע מכך, תהייה
עלינו לנטל. חישבי היטב אם זה העתיד שאת מאחלת לה".
סופי פרצה בבכי. כל אותו הלילה ליטפה את אלזה ולחשה לה מילות
עידוד ונחמה ולא ידעה אם עליה לגונן על גוזלה או להקשיב
לנבואות הזעם של מקס.
הבוקר הגיע ושני אחיה של אלזה כבר היו מוכנים על קצה הענף לאות
שיתן אביהם. נרגשים הם החליפו חוויות מיום אתמול בעוד מקס מביט
בסופי.
סופי הרימה את עיניה ופגשה את מבטו של מקס - "אנא," ביקשה
במבטה, "הנח לציפור הקטנה שלי", והידקה את כנפיה סביב אלזה.
מקס השפיל מבטו והלך לקצה הענף לפקח על שיעור התעופה של גוזליו
הנרגשים אשר עברו גם את השיעור הזה בהצלחה ובקריאות התלהבות.
בימים הבאים המשיכה אלזה להתחבא תחת כנפי אמה, עמוק בתוך נקרת
העץ בקן החמים והמוגן, ובקושי הוציאה את ראשה כדי לאכול. וכך
בעוד אחיה מחזקים את כנפיהם במעוף יומיומי, נחלשה אלזה מפחד
וממחסור באוכל.
"איכלי מתוקתי" ניסתה סופי לדבר על ליבה "איכלי יפה שלי כדי
שיהייה לך כוח לנסות שוב. כל כך יפה עפת וכל נוצותיך הכחולות
זהרו בשמש. כל מה שאת צריכה זה להמשיך ולהזיז את הכנפיים ואז
דבר לא יפריע לך במעופך. אנא יקירתי נסי מחר בשנית ותראי כמה
קל כל העניין".
"אוי אמא, אינני מסוגלת הפחד היה כה נורא, ובמה שונה המעוף של
מחר? זה יהייה בדיוק באותו הגובה, אינני מסוגלת, כמו שפסקו
כנפי לנוע פעם אחת הן יכולות להפסיק שוב, ואז מה, אמא? מה אז?"
שאלה ופרצה בבכי.
סופי הייתה מודאגת מאוד ובאחד הלילות לאחר שנרדמו הגוזלים,
החלה מתיפחת "מקס יקירי, אלזה כל כך חלשה. בקרוב לא יהייה לה
כח להרים את הראש בכדי לאכול". מקס שתק ובכיה של סופי גבר "
הציפור הקטנה שלי תמות, מקס, היא תמות, למה אתה לא אומר שום
דבר?"
"היא תמות, סופי, רק אם את תמשיכי לרחם עליה. דורות של ציפורים
למדו לעוף, התגברו על הפחד והמריאו. וממה בכלל יש לה לפחד?
הכנפיים שלה בריאות וחזקות ומעולם עוד לא קרה שציפור בריאה
איבדה שליטה על כנפיה ונפלה".
למחרת עתיד היה להתבצע שיעור התעופה האחרון. לאחריו יקבלו
עצמאות תעופה ויתחילו את חייהם הבוגרים. מראה נוצותיהם כבר החל
מתחלף מן המראה הצעיר לבוגר. גם אלזה שינתה את מראה, אך
נוצותיה היו חסרות את ההידור של אחיה. היא קינאה בהם על היופי
שלבשו והדבר הוסיף ודכדך אותה. עתה סרבה לאכול כלל. את שיעור
התעופה האחרון יצאה לראות לבדה, מענף סמוך, קרוב מאוד לגזע.
באותו הבוקר אמרה לה אמה כי אם לא תראה סימן שהיא מעוניינת
לעזור לעצמה, היא ואבא לא יוכלו להמשיך ולטפל בה. היא אמרה זאת
בקול רועד, אך סופי ידעה כי כבר לא תוכל להתכרבל בכנפיה
המגינות.
כך ישבה לה, חלשה, רזה, מדובללת נוצות ודוהה והביטה באחיה
פורשים את כנפיהם החזקות ועפים בחינניות רבה. בזמן שעפו הביטה
בהם אלזה וחשבה, כמה בטחון יש בתנועותיהם וכמה חוסר מודעות
לסכנה, וידעה שלא תוכל לעוף כך לעולם.
בסוף אותו היום בחר לעצמו כל אח בשם ולמחרת בבוקר עזבו האחים
את הקן.
אלזה ידעה כי עליה לעזוב, הוריה לא יכולים להמשיך ולדאוג לה,
היא ציפור בוגרת כעת. ולכן, לקראת צהריים אזרה אומץ והלכה
להוריה. "אמא, אבא, באתי להפרד. אני מצטערת שהסבתי לכם כל כך
הרבה צער ואכזבה ומודה לכם על שטיפלתם בי". סופי החלה להתיפח,
"איך, אלזה, איך תעזבי? את לא יכולה להשיג אוכל, את לא יכולה
לזוז מהענף הזה". "אני אסתדר אמא. אחי אמרו כי יוכלו להביא לי
מעט אוכל עד שימצאו בנות זוג ואני אנתר לי לעץ השכן ואוכל את
מה שאמצא".
וכך היה.
בכל בוקר הייתה אלזה מתעוררת ומביטה בכל הציפורים המתעופפות
בבטחון וחן בשמים הכחולים. מדי פעם הייתה איזו ציפור נעצרת
ופותחת איתה בשיחה. סיפורה של אלזה היה ידוע בסביבה, וציפורים
רבות רצו לברר איך זה שציפור מסרבת להשתמש בכנפיה. אלזה הייתה
מסבירה שאיננה מסוגלת להביט מטה. שיש לה פחד גבהים (כך אמרה לה
ציפור אחת שמכנים את הבעיה שלה). ציפורים רבות היו מביאות לה
גרעינים ופרות קטנים למאכל, והיא תמיד הייתה מספרת להם על
המחשבות שעלו בראשה במהלך היום.
וכך עברו להם ימים רבים.
יום אחד נחת על הענף לידה ציפור ולא דיבר, לא שאל, לא אמר ולא
הגיש לה דבר מה לאכול.
רק הביט.
"שלום" אמרה אלזה. "שמי אלזה, מה שמך?".
"מוריו" אמר מוריו. "שמעתי עליך אלזה. שעתי על ציפור שמפחדת
לעוף. לא האמנתי, אז באתי לראות בעצמי".
"למה לא האמנת? האם אין זה מפחיד אותך לפעמים הגובה הזה שבו
אתה עף, האפשרות שתצנח, חסר שליטה, את כל הדרך למטה. האם אין
זה מעורר אימה?"
"לא. אולי רק לרגע, אבל היופי הוא אין סופי, ואני אדון לעצמי.
מוצא את האוכל האהוב עלי, ולא נתון לחסדיו של אף ציפור. אני
מכיר את השדות מכל זוית ומרחק, ואפילו הרחקתי מעבר לגבעות שם
באופק. ומה ראית את בחייך?" שאל בהתרסה.
"ראיתי ציפורים רבות, וכל אחת הביאה איתה סיפור. לפעמים היו
טובות ומלאות חמלה, לפעמים צדקניות ולפעמים לועגות. טעמתי את
כל סוגי האוכל שהסביבה הזו יכולה להציע, וגיליתי שכשאתה זקוק
לעזרה תמיד יהייה מי שיגיש אותה."
"אלזה המסכנה. האם אינך יודעת כי כל קהילת הציפורים מרחמת עליך
ובזה לך. יושבת לך על ענף, כמו מכרסם, ומשמינה מאוכל שאחרים
טרחו ועמלו בכדי להשיגו. מי ירצה להקים איתך קן? האם את חושבת
שבעונת הקינון הקרבה למישהו יהייה פנאי לטפל בך?" אמר מוריו
ועף לדרכו.
באותו הלילה שנתה נדדה. מוריו צודק כמובן, חשבה לעצמה, אך אין
היא יכולה אחרת. כנפיה כה חלשות עד כי ודאי לא ישאו אותה.
בעודה מצונפת בתוך נוצותיה חשבה על אמה.
כמה התגעגעה אליה באותם רגעים. לתחושת הקירבה, השייכות והחום.
ופתאום זה היכה בה - לעולם לא יהייה לה קן. לעולם לא תהייה לה
ציפור להצטופף לידה על מנת להקל את צינת הלילה. לעולם לא יהיו
לה גוזלים משלה. לעולם היא תהייה הבדיחה העצובה של קהילת
הציפורים. דמעות זלגו מעיינה לאורך מקורה וצנחו מטה מטה את כל
המרחק עד האדמה.
בימים הבאים, כל הציפורים הטובות שהביאו לה אוכל וסיפורים,
הגיעו בזו אחר זו לענף שלה והתנצלו. "אלזה, בקרוב תתחיל עונת
הקינון. עלינו למצוא בני זוג ולבנות קינים, לא נוכל עוד להביא
לך אוכל וסיפורים."
כעבור שבוע לא באה עוד שום ציפור. ביומיים הראשונים הצליחה
אלזה לעבור יום שלם בלי להיות ממש רעבה או עצובה, אבל ביום
השלישי הרעב היה גדול. היא ראתה את ריקודי החיזור ואת העונה
המתחלפת. היא שמעה ציוצי שמחה, אך כל זה לא נגע לה. היא נחלשה
מאוד וידעה שימיה ספורים.
למחרת לא פקחה את עיניה בבוקר. מה הטעם, חשבה. אני לא חלק מכל
זה, ולעולם לא אהיה. פתאום הרגישה נקירות קלות בראשה. היא פקחה
את עייניה בבהלה ומעליה עמד מוריו.
"אה, את עוד בחיים" הוא קרא.
"שלום לך. האם באת ללעוג לי, כי אם כן אינך צריך לטרוח, אני
עושה זאת היטב בעצמי. אנא הנח לי" כך אמרה ועצמה שוב את
עייניה. אך מיד הרגישה נקירות בראשה. "הפסק עם זה מוריו" קראה
אלזה "עוף לך למצוא בת זוג והקם לך קן" מוריו התעלם מקריאתה.
"יש לי הצעה להציע לך" אמר בקול בוטח."אני אביא לך אוכל בכל
יום אם תבטיחי לי לנסות שוב לעוף".
"אני לא מסוגלת, למה אינך מניח לי?" קראה אלזה בתחינה.
מוריו התעלם מקריאתה. "אהייה כאן מחר בבוקר" אמר ועף לדרכו.
אלזה בכתה כל אותו הלילה. היא ידעה שזו ההזדמנות האחרונה שלה
לחיות והיא ידעה שהיא לא מסוגלת לקחת אותה.
בבוקר, מותשת, ראתה את מוריו נוחת על הענף שלה.
"בוקר טוב אלזה" הוא קרא "הבאתי לך את ארוחת הבוקר. קומי ובואי
לאכול" אלזה ידעה שאם תאכל תהייה מחוייבת לעיסקה ולכן סרבה.
"תודה מוריו, תודה לך על הכל, אבל אינני מעוניינת. ועכשיו
בבקשה, הנח לי".
"ראיתי אותך בוכה" אמר, מתעלם מבקשתה. "על מה בכית?"
"בכיתי על הנופים שלא אראה והאוכל שלא אטעם, על כך שלא אזכה
לראות עוד עונה מתחלפת ומשנה את כל הטבע מסביב. בכיתי על
הגוזלים שלא יהיו לי ועל כך שלעולם לא ארגיש גאווה או סיפוק.
בכיתי על חיי שנגמרו בטרם החלו"
"אם בכית על כל הדברים הללו, האם אין זה אומר כי את רוצה בהם?"
שאל מוריו.
"אינך מבין כמה גדול הוא הפחד!"
"רק את, אלזה, יכולה להחליט אם אלו ימיך האחרונים. אם רק תאמרי
לי שאת רוצה בזה מספיק, אראה לך שזה אפשרי" אמר מוריו ועף,
משאיר מאחוריו את האוכל שהביא.
במשך כל אותו היום חשבה אלזה על הדברים שאמר. היא הביטה סביבה
וראתה את ריקודי החיזור, היא הביטה בזוגות שכבר החלו בונים להם
קן, היא חשה בהתרגשות שאחזה בכל ולה לא היה חלק בזה. משהו
התעורר בה, תחילה הייתה התחושה עמומה אך ככל שעבר היום התעצמה
בה ההרגשה החדשה הזו של דחף גדול ורעב לעמול ולבנות לה חיים,
המשכיות.
התחושה הייתה כל כך חזקה  עד כי למחרת, כשמוריו נחת למחרת על
הענף לצידה, כבר הייתה מוכנה לנסות בפעם השניה בחייה, לעוף.
לאחר שסעדה את ליבה, בתיאבון שלא זכרה שהיה לה, היא מתחה את
כנפיה והביטה במוריו. הוא עמד לצידה, כמו אביה, לפני ימים רבים
כל כך ואמר לה פשוט
"עופי".
בקלות, שלא דמיינה כמותה, התרוממה אלזה מהענף. כנפיה כאבו
וליבה דפק במהירות... והיא עפה.
היא הביטה מטה וליבה כמעט צנח. האימה הקפיאה את ליבה ואז את
תנועת הכנפיים והיא החלה צונחת, מאבדת גובה במהירות.
תחילה חשה פחד אך הוא פינה את מקומו לשלווה גדולה. כאילו
חיכתה לרגע הזה זמן רב.
זו הייתה הקלה גדולה. החשש הגדול ביותר שלה התממש. אין יותר
ממה לפחד. זה הסוף. לפתע ראתה את מוריו צולל לצידה וקורא
"נופפי בכנפיים אלזה. מעלה-מטה" היא החלה מנופפת בכנפיה
והצניחה נפסקה.
היא עפה בגובה נמוך מעל השדות והבתים.
מעולם לא ראתה אותם כל כך מקרוב. נפעמת היא הביטה בכל הדברים
החדשים. בפרטים הקטנים שמעולם לא ראתה קודם לכן. שמחה גדולה
מילאה אותה ותחושת שיחרור שלא הרגישה מעודה.
כנפיה כאבו כמו שלא כאבו מעולם אך ליבה התמלא התרגשות
ותקווה.
היא הייתה מאושרת. לפתע שמה לב שמוריו עף לצידה. הם התעופפו
יחד כל אותו היום וגם ביום שלמחרת, ובכל יום שעפו כאבו כנפיה
של אלזה קצת פחות והיא, בכל יום, העיזה לעוף קצת יותר גבוה.
וביום השביעי לאימוניהם, כשהביטה למטה מהענף שלה, לא חשה פחד
כלל, אלא התרגשות גדולה ואותה תחושה שנולדה בה לפני ימים
ספורים התעצמה ומילאה את כולה. ודאות פשוטה וגדולה הציפה אותה.
היא הרימה את עיניה, הביטה במוריו שעמד לצידה על הענף ושאלה
"האם נגמרה כבר עונת החיזור?"
"היא ממש בסופה" ענה לה מוריו
והם המריאו יחד אל השמיים הכחולים.