שבר ראשון

במגע עדין
של ציפורן חודרנית
התרבו בין רגע הקרעים
במרקם השביר
בין האחד שבי
לאחר שהנני.
הפער האטום
שנשמר מכל פגע
נפרץ באחת.

שבר שני

עם חציית הקו שבינינו
אותיר מאחוריי
את אותם הסודות
שמעולם לא ביקשתי לשמור.
ברכת שלום זריזה,
שלושה צעדים בוטחים,
ואינני עוד כאן.
במקום הזה,
בו השלתי עצמי מעליי,
עומד קיר לבנים חשופות.

שבר שלישי

במבט אחד בעיניה
נמחקו כל אותם השירים
שמעולם לא כתבו ידיי.
האחר שבי געש כנהר זועם,
מסתחרר כסופה מדברית.
מילותיו שכמעט ומצאו דרכן
בין חריצי בטון אטומים,
הותירו בי רטט צורם
וצלילים נואשים.
ובכל-זאת, הייתה זו רק השתיקה
ששבה והופיעה בי.

שבר רביעי

בין חרכים ההולכים
ומתרבים סביב,
החל לזלוג
החוסר הכבד
כנחש מתפתל,
קרב ומטפס,
חונק את המרחב,
מוצא בי אורות
בכדי להאיר
היכן שחסר.

שבר חמישי

הימים מסתחררים מכל עבר,
מתערבבים זה בזה
עד לבלילה אפורה
של זמן מתמשך,
מתכווץ, מתכנס בעצמו,
קפוא ומבודד.
במקום, בו היו הצבעים,
לא נותר עוד דבר.

איחוי

מתוך הריק הנפער,
השתקפות האחר
מופיעה כבבואה.
מביט בי, מביט בעצמי,
ושנינו שבים לאחד.
הזמן, כרכבת מאחרת,
שב למסלולו;
ובפרץ תנועה אילמת
שב, ונעלם.
איתו, אותם הגבולות הפרוצים
שהותרתי מאחוריי
שבו ולא היו אף הם.