בין פורטרט לפרופיל,
המבט שלי פוגש אותה,
במין זווית משונה,
בום. לקחה לה בן ערובה.

שיערה גולש עד לגובה כתפיה,
גזור בקפידה מעל העיניים,
באצבעותיה סיגריה שלמה,
פולטת עשן שמתמזג עם סביבותיו.

מרחק עשרה מטרים ממני בלבד,
אולם היא איננה לבד.
לשולחן סגול כהה, וכורסאות עור חומות,
בחברת חצי תריסר ברנשים וחתיכות,
היא ישובה.
אותם שולחנות וכורסאות הפזורים בכל המועדון המפואר-למחצה.

ואני עם שניים וחצי חברים.
באנו להטביע את יגונו של החצי,
שאשתו עזבה אותו בבוקרו של אותו יום,
שלישי בשבוע,
של החודש השביעי והלח בשנה,
ישובים לכורסאות עור חומות, זהות למראה,
ומקשיבים.

שוב לא יכולתי להכיל את דיבורו,
כשמבטי ננעל עליה ללא יכולת להשתחרר.
היא מעיפה את שערה ביד אחת,
בתנועה הוליוודית ובוטחת,
מפנה את פניה לאחור,
ואז מבטה פוגש את זה שלי.

בפני הפורצלן המושלמים שלה,
כמו נבקע סדק,
ואולי זה המרחק,
אשר סודק את שיפוטי.
בשנים לאחר מכן, אנסה להבין,
מה נסך בי ביטחון לא אופייני,
שבו נדתי לה בראשי המאפיר,
והגשתי לה את החיוך הרחב ביותר שהצלחתי למצוא,
לפני שהסבה ראשה,
באותה מידה של אלגנטיות אצילית,
ונגמר.

לאחר שעה קלה,
אותה חבורה עשנה,
ושובתי עימם,
יצאו את המועדון,
מותירים מאחור טיפים שמנים,
ואדמה חרוכה.
אדמתי.

נצח לאחר מכן,
ולא פחות מכך אלכוהול,
כשהמלצר המחוייט הגיש לי את החשבון,
לא יכולתי לשער,
וודאי שהתקשיתי להאמין,
שיחד עם החשבון,
היקר להחריד,
היה גם פתק ובו שם,
ומספר טלפון.
איילה.
כך יקראו לאשתי,
חשבתי,
תיקון,
הרגשתי,
מיד,
כבר במבט הראשון.