קל לכתוב בים. הגלים מתנפצים, וכמו מעניקים לך הגנה מפני כל מה
שיכול לפגוע בך כשאתה נחשף כך.
אנשים רצים לאורך החוף, משפחות שלמות מביאות עמן מטלטלין כאילו
הן חזרו מחו"ל, לפחות. אנשים מצלמים, חושבים, עוד מישהו כותב,
כמוני. מעניין באיזו שפה.
עוד מעט יהיה קיץ ושוב יבואו המוני תיירים לעיר. הטיילת תהיה
מלאה כל ערב. אנשים ישמחו ברחובות, יחגגו את החופש, ואולי את
הריקנות. יקדשו את הפלורליזם ואולי בעצם את הניכור. יעמיקו את
הכלום, ייצבו אותו, יבנו את חייהם וחלומותיהם סביבו. ירוצו
אחרי עצמם, או אחרי אחרים שרצים אחרי עצמם. ירוצו כדי לא לשים
לב שאין להם בשביל מה לעצור, בשביל מי.
ואולי רק אני מרגישה ככה. אולי לכולם יש מטרה, ומהות, ודרך,
ורק לי אין. אולי כולם רצים אחרי משהו ורק אני רצה.
ואולי לא. קשה לי להבין האם אני חלק מהמון מטומטם או פשוט
מטומטמת אחת בתוך ההמון. קשה לי להבין האם אני מתבגרת או שמא
חוזרת אחורה. קשה לי לבחור, ועם זאת, הדרך נראית כה ברורה:
להשתחרר, עבודה, כסף טיול. אחר כך לימודים. בינתיים תל אביב.
תל אביב הזאת שתכף תופקע ממני לטובת נחלת הכלל. תל אביב שכל
אחד מכיר פיסה ממנה ומעטים מכירים את רובה.
תל אביב שלי, שתכף חוגגת קיץ.