והחיים נמשכים. יפתח עשה מה שעשה, והם נמשכו. וגם עכשיו,
כשיצאנו מבית המשפט והוא הלך לכלא ואני הלכתי לשנות את הכתובת
במשרד הפנים - הם נמשכו.
ואתה מתחיל לחשוב שאולי ככה זה אמור לעבוד, העסק - הכל ממשיך
גם כשרע לך אבל גם כשטוב לך. הכל ממשיך גם כשאתה רוצה לעצור,
אבל גם כשאתה רוצה להיסחף עם משהו, כל דבר, ולא משנה אם אתה
בורח ממשהו, או לאנשהו, או סתם לא מחליט.
וכנראה שאני עושה את הדבר הנכון כשאני ממשיכה הלאה. לתל אביב
שלי, לשחרור שלי, לעבודה שלי. לכל הדברים שהעסיקו אותי עד
הבוקר וימשיכו להעסיק אותי גם אחרי הבוקר.
ובאמצע - מישהו עצר ושאל למה. וכמה. ואיך. וכמה פעמים. ומה
עשית. ומה הוא עשה. ואחרי ששאלו את כל השאלות החליטו מה
שהחליטו.
וזה חשוב לי, ומשמעותי, אבל גם לא משנה את זה שהמשכתי. ואף
אחד, אף פעם, לא יוכל לשנות את זה שהמשכתי, או לקחת את זה
ממני.

כי לבד, בלי בית משפט ומשטרה ומדינת-ישראל-נגד, ועורכי דין
ורופאים ופסיכולוגים, לאט לאט עם עזרה מדי פעם - המשכתי. לא
לתוך בריחה ולא לתוך תהום, לא לדמות מוצללת בתכנית אירוח -
לחיים שלי, שבחרתי לי, שאני נאבקת בהם ונפעמת מהם כמו כולם.
והכל גם ימשיך אחרי שהוא ייצא מהכלא, וכשהוא יהיה בו, ותמיד.
אבל לרגע אחד, כולם עצרו בשביל לדבר על מה שהוא עשה לי. וזה
משהו. ולא משנה מה הם אמרו - אני המשכתי.
וזה ניצחון גדול שמצטרף להרבה קטנים.

אז אני מרוצה.