אני לוקחת אותך בידי ומוליכה אותך כעיוור במבוכי עולמי החשוך.
נזהרת עלייך שלא תמעד לפתע, שלא תלך לאיבוד, ומפחדת בעצמי
שאולי פתאום תברח ותשאיר אותי לבד עם כל השדים שמעולם לא רציתי
לפגוש. ובדיוק ברגע הסף, כשאני כבר מאבדת את רוב אמונתי - בך,
בהווה, בקיים, בממשי - אני שומעת את הנגינה המופלאה ביותר.
צלילי פסנתר מופיעים משום מקום ועוטפים אותי מכל עבר, ותחושה
מוזרה ממלאת אותי - כמו המוסיקה מגיעה מבפנים. ואני רואה אותך,
מנגן לי, על פסנתר יפהפה שמעולם לא ידעתי שקיים בתוכי.
אצבעותייך מלטפות אותי בנגינתן על קלידי הפסנתר, וכל כולך, כל
הווייתך הכלואה בעולמי לוחשת לי שירה, מרגיעה ומאירה חדרי
ליבי. אור פנימי. האור חזק כל כך עד שאני מדמה אותו לשמש, והוא
גדל ככל שהמוסיקה הופכת מהירה יותר. אני מביטה אל תוך השמש,
אני רוצה להסתנוור. עיניי דומעות מעוצמת הזוהר אך אינני מעיזה
להסיט מבטי. מרחבי האינסוף קורסים לנקודה אחת בודדת בה אני
מנסה לאחוז - בכוח - מתאמצת להחזיק מעמד (ובשביל מי?). יד
נוגעת בידי בעדינות, חופנת אותה בתוכה. זוהי ידך. אתה אוחז בי
חזק, ממאן לעזוב. הנגינה לא נפסקת. היא בשום מקום ובכל מקום בו
בזמן. יש רעש מתגבר של אדמה רועדת; אתה ואני נופלים ונופלים
ונופלים עמוק לתוך תהום לבנה. הרעש מחריש את אוזניי עד שאינני
יכולה עוד - ונפסק בבת אחת. האור כבה.

אני מתעוררת לידך. אנחנו שוכבים אחד מול השנייה, ידי בידך.
עיניך בעיניי. נשימותינו מדודות. הכל שקט כל כך. ואז אני שומעת
אותה, שוב; מוסיקה נפלאה, עשויה צלילי פסנתר עדינים, מתנגנת
בנועם באוזניי. אתה מושיט ידך לפניי ומלטף אותי. אצבעותייך
נרטבות מעיניי.