שעת צהריים מאוחרת של סתיו. הרדיו מהמרפסת ממול ניגן לו שיר,
שקשה היה לזהות. לי, נער משועמם שחיפש תעסוקה כלשהי, האתגר
לזהות את השיר קרץ לי במיוחד. עבר זמן מה עד שקלטתי שמדובר
באחד השירים היותר שנואים עלי, שנגע בי ופגע בי בגלל נכונותו
לגבי חיי:

''אחכה לך, כבה את כל אורות עירך, ובוא אל הפינה שלנו, בין
סדינים צחורים ולבנים... לנשום עמוק את צווארך בתוך האהבה
שלנו, אסוף אותי אל תוכך''.

שנתיים תמימות שאני מחכה.
אני מחכה ''לו'', שיבוא אל הפינה שלנו, ויביע את אהבתו אלי בין
מצעים ופינות חמד נסתרות. שישאף אותי עמוק אל תוך קרבו, ושיהיה
ריחי-ריחו. אבל ''הוא'' לא בא.

''הוא'', המלאך שלי, היה הדבר שאהבתי יותר מכל בתיכון המגעיל
שבו למדתי- גוף חזק בנוי לתלפיות, שיער בהיר הנשטף במלוא יופיו
באור השמש ועיניים ברות וחודרות, שכולן טוהר ותמימות. אבל הוא
גם היה הדבר השנוא עלי ביותר- בכל פעם שעבר, היה לבי נשבר
לרסיסים מההמתנה האינסופית לבואו. פעם אחר פעם אחז בעלם אחר
תחת כתפו האוהבת, אך לא אותי. בי לא היה מעולם העוז להציע לו
את עצמי. היינו זרים מוחלטים, והייתי צריך לצאת מהארון בפניו,
ועצם היציאה הרתיעה אותי מאוד, יותר מהסיכוי (הקטן) שלנו לחיות
ביחד- הוא הזכיר לי שאני כשלון, שאין לי- ולעולם לא יהיה לי-
את האומץ ללכת אחר חלומותיי, ולכן אני גם לא ראוי לו- מה
שהעצים את אי הסיכוי שלנו להיפגש פעם בדייט ולצאת מזה אוהבים.

ככל שנקף הזמן, העיקו עלי יותר ויותר החיים בתיכון, ולא רק
בגלל החומר הלימודי, שהלך ונעשה קשה יותר משנה לשנה. אנשים
סביבי החלו לרקום אהבות ראשונות, וידיים שלובות היו מחזה נפוץ
בחצרות. וכשזוג תמים עוז העז ב''חוצפתו'' לנשק זה את זו מול
פניי, ברחתי מיד לשירותים הקרובים, ושם הבכי היה ניגר ממני
כמים הזורמים מסכר שנפרץ.
''אחכה לך בסוף הדרך'' - אבל האם אתה תגיע אי פעם לסופה?

סיגל היא נערה נמרצת ביותר - שלוש פעמים בשבוע תוכל למצוא אותה
במכון כושר, שומרת על הפיגורה. ופעם בשבוע, אם תרחיקו לכת עד
לצידה השני של עיר מגוריי, בעקבות צלילים לטיניים מלאי חיים,
תתקל בה באמצע ריקוד דרום אמריקאי סוער, בחברתו של זה או אחר.
תמיד כשבאתי לאסוף אותה, לא היה קשה לזהות אותה, גם בין קהל
תוסס של מאות אנשים, הריקוד שלה תמיד היה שונה משל כולם- תמיד
היא השקיעה בו מרץ רב יותר מאשר שאר האנשים, ותמיד נראתה נלהבת
יותר מהם.

באותו הערב הייתי מוטרד פעם נוספת מהכשלון הפרטי שלי בעניינים
שבינו לבינו - הנושא עלה בי שוב, לאחר שנתקלתי בו בליל אמש,
בבר אפלולי בו בילינו אני וכמה מחבריי, בחברת גבר חדש. מנחה
הערב נפרד מהקהל במילים אחרונות, וזה היה הסימן עבורי לגשת
אליה ולחפש אותה. אבל היא הקדימה אותי, וליוותה אותי אחר כבוד
החוצה. בין עצים מתחלפים ונופים עירוניים משתנים, פרקתי בפניה
את הסאגה האיומה המתחוללת בקרבי זה זמן רב. על אף שזו הפעם
הראשונה שאני משתף אותה בעניינים שכאלו, ידעתי שיש על מי
לסמוך- אחותי היא בוגרת לגילה, ובעלת כשרון מופלא לייעץ לאנשים
בכל תחום. על סמך אינטואציות חדות ונסיון העבר, ידעה תמיד לומר
את המילים הנכונות.

''באחד השיעורים הראשונים, המורה אמר לנו דבר מאוד חכם, שמלווה
אותי עד היום'', גילתה לי סיגל.
'''אני הולך ללמד אתכם איך לרקוד. יהיו לכם מחולות קלים יותר
ללימוד וכאלו שהם קצת יותר מאתגרים. לא משנה איך והאם תצליחו
להתמודד עם ''החומר הלימודי'', חשוב שתזכרו ותיישמו דבר אחד על
כל מה שתלמדו כאן''.
''מה יותר חשוב מלדעת את הצעדים נכון?'' תהיתי, והיא ענתה לי:
''המרץ והחיות שאתם מכניסים למחול הפרטי שלכם. תהיה מידת
השליטה שלכם בצעדים אשר תהיה, גם הרקדן הוירטואוז ביותר ייראה
חיוור ולא משכנע אם לא יכניס באומנות שלו שמחת חיים ומרץ. רק
מי שבוחר במקצוע הזה באמת, יכול להקרין את אותם רגשות חיוניים
החוצה. אי אפשר לזייף בקטע הזה.''

אך ניסיתי לדעת את הקשר שבין השיעורים שלה לצרות שלי, המשיכה
אחותי הצעירה במסקנה שהיא עצמה הסיקה על כך לגבי החיים:
''כולנו יודעים מה אנחנו אמורים לעשות, אבל אם לא נפעל
בהתלהבות ובשמחת חיים, מה החיים שלנו בעצם שווים? אם לא נלך
אחרי מה שאנחנו חפצים בו באמת, החיים שלנו יהיו ריקוד ארוך ולא
מוצלח.'' מספר שניות עברו, עד שהדברים נחו בדעתי היטב.
''אבל את יודעת שבמקרה הפרטי שלי, לא פעם זה ממש לא פשוט ללכת
אחר דרכו של הלב.'' והתשובה הבאה שלה הפתיעה אותי, על אף
שהכרתי את האינטליגנציה שמאחורי הדברים: ''הרחבה גדולה מספיק
כדי להכיל את כל הסגנונות של כל הריקודים ולזה שרוקד על ידך
ממש לא אכפת אם אתה 'הולך לפי הספר' או הופך הכל''. הנמשל כאן
כבר היה ברור לי.

''לך אליו!'' דרבנה אותי. ''תיגש אליו ותציע לו לצאת איתך. ככה
תתחיל למצות מהחיים את המקסימום, וגם אם הוא יסרב, תזכור תמיד,
מנסיון אישי, שיש תמיד מספיק אנשים מסביב לרחבה, שירצו לרקוד
איתך טנגו. אלו הם החיים שלך, אתה אמור לחיות אותם, לא אף אחד
אחר.''

סיגל הצליחה לגרום לי לרצות ללכת ולעשות, אחרי שנתיים של חוסר
מעשה. כל הנחישות הזו לקחת לעצמי את הטוב יותר צמחה לה יש
מאין. חיכיתי לך מספיק בסוף הדרך. עכשיו אני הולך ממנה אליך,
להוביל אותך ואתי יחדיו אל אותם מצעים מלטפים ופינות חמד
נסתרות.

ראיתי אותו מדי יום ביומו, עומד בדממה בצידו השמאלי של המסדרון
הארוך ונטול החן, ובכל פעם שנחה עיני עליו, הייתי מייד מסב את
מבטי ממנו, שכן הוא תמיד הזכיר לי אותו, ויותר מכך, את הכאב
שבהיעדרו ממני. בימי הראשונים בתיכון עוד הייתי שוכח היכן הוא
בדיוק נמצא, ונתקל בו בפתאומיות במבטי. אבל במרוצת הזמן, ידעתי
לסובב מבעוד מועד את המבט בזמן הנכון, להימנע מהכאב המיותר.
אבל הפעם ההיא אסור היה לי להתעלם ממנו- הייתי חייב למצוא
אותו, את תא אישי מס' 4652, התא האישי שלו. תיבת ברזל תכולה
וגבוהה חתומה במנעול מעוגל וכהה, אליה שלשלתי פתק קטן שנכתב
בכתב יד מתוח ומלא התרגשות.

בדברים שלה יום קודם לכן, ניגנה סיגל את מוזיקת הרקע וגרמה לי
להתחיל לרקוד טנגו צמוד עם אהובי, אבל ההליכה שלי אל התא דמתה
יותר לצעד תימני כושל מאשר למחול. ואף על פי כן, מהרגע שהחל
להתנגן השיר, אי אפשר היה להפסיקו.
''בחור חמוד מיב'6, שנואש מלאהוב אותך מרחוק, מחכה לך
באייסיקיו''
במילים ספורות אלו היה די כדי לחולל פגישה ביני לבינו בתוכנת
המסרים ולקבוע את הדייט הראשון שלנו.

ובכן, סוף סוף זה קרה. לא היה גבול לאושרי! היה מדהים להיווכח
בכוחו המכשף של המשל ההוא - הוא פשוט מכניס לך צבע לחיים, צובע
אותם באושר אחד גדול, הופך אותם לטובים יותר.

שישה ימים תמימים ומורטי עצבים חלפו לאיטם, אך חלפו, בסופו של
דבר. ומשנקפו השעות, נאבדה סבלנותי יותר ויותר. בדרך לשם,
באוטובוס למרכז העיר, דמיינתי ביתר שאת את הפגישה הראשונה, ואת
הרומן המיוחל שבעקבותיה-פעם, יש בנינו ''ריקודי סלסה'' לוהטים,
ופעם ''ריקוד זוגי'' נינוח, לצלילי מוזיקה רומנטית רוגעת.
חמימות מהולה בהתרגשות הציפה אותי. כבר לא יכולתי לזאת זאת
יותר- רק להיפטר מזה כבר, רק להיפגש איתו כבר!

זרם האנשים נפלט כמים השוצפים מדלתות האוטובוס, והרחקתי לכת
לכיוון הקניון. המתנתי לו בכניסה, כמו שסיכמנו, משקיף על חניון
גדוש בכלי רכב מכל הסוגים. ''איזו מכונית אקנה לי, לכשיהיה לי
מספיק כסף משל עצמי?'' שאלתי את עצמי. הרכב שבו אני נוהג כיום
שייך להורים, ולא פעם אני נאלץ לוותר עליו לטובת הצרכים שלהם.
התעסקתי בלמיין אותן- לפי היופי, כמובן. בפרטים הטכניים אני
עדו לא מבין- בשביל זה יש את ההורים...

חשתי בדבר מה מוזר ניחת על כתפי, והסתובבתי לאחור בבהלה. זה
מאוד הצחיק אותו. ''מה יש?'' שאלתי במבוכה. ''עד שאתה זוכה
להיפגש איתי, אתה נבהל ממני?!'' איזה איש מיוחד... אני מקווה
שלא העלבתי אותך או משהו, אמר.
''הו, לא - מה פתאום'', מיהרתי לענות. עצם נוכחותו כאן, עבורי
ובשבילי, שווה המון. ''פשוט הייתי שקוע בהרהורים לעתיד'',
הסברתי. ''אתה נוהג הרבה לחשוב לעצמך, סתם ככה?'' התעניין.
''אהה, לא. אני מחשיב את עצמי כטיפוס מעשי, עם שתי רגליים על
הקרקע''.
שתיקה לרגע.
''אם ככה, אז בוודאי חשבת על משהו חשוב.''
''אכן כך'', ושיתפתי אותו במחשבותיי.
''אם אתה רוצה, אני יכול לעזור לך'', הציע. ''אבא שלי לימד
אותי הרבה על מכוניות, ואני יכול להגיד לך איזה סוג רכב הכי
מתאים לך.
אבל למה לא לדון בזה בפנים?'', והצביע על המרכז המסחרי. ''בנו
עבורינו מרכז כזה יפה...'' נכנסנו, ואני ראשון. ג'נטלמן שכזה.

אבל כנראה שג'נטלמניות לא מספיקה- יומיים אחרי הפגישה, הוא
התקשר. הפעם נשמע הרבה פחות בטוח בעצמו. ''אממ, תשמע- אני לא
יודע איך לומר לך את זה, אז אגיד לך את זה ישירות- בוא ניפרד
כבר עכשיו. זה יהיה הכי טוב לשנינו. אפשר גם לעשות את זה פנים
מול פנים, אם תרצה''. בום! שותפי לטנגו שם לי רגל בזמן שרקדנו.
כואב. הודיתי לו בפני עצמי על האפשרויות שהביא לי, כדרך שבה
מודה נידון למוות על כך שהוא זכאי למשאלה אחרונה לפני הוצאתו
להורג.

''אבל, אבל, כל כך נהניתי בפגישה! היא הייתה זורמת וכיפית,
וצחקנו המון. גם אתה נראית יותר מאושר מאשר בד''כ בבי''ס''.
השיב לי: ''אמת, מאוד נהיתי איתך. אתה בחור חמוד ומקסים''
(המחמאות הממיסות השכיחו ממני את נסיבות שיחתנו.(
''אז אם ככה, למה?''
''אוי, אני כל כך מתבייש, עדיף שלא תדע!'', השיב, מתייסר כולו.
''אל תהיה אגואיסט! תתחלק איתי בסבל שלך!'', צחקנו. עוד אתנחתא
מבשורת האיוב.
''טוב, אבל תבטיח שלא תהרוג אותי'', ביקש. הבטחתי.
''אתמול בלילה יצאתי עם חברים ל''show'' לליין הגייז הקבוע.
שתיתי קצת בירה, רקדנו, נהנינו, ואני לא יודע איך, אני מוצא את
עצמי שרוע במושב האחורי של רכב מיושן, מתגופף ערום למחצה עם
גבר כבן 25! כשגיליתי כמה גדולה הטעות שלי, ברחתי משם, ולקחתי
את המונית הראשונה הביתה. אני עוד זוכר אותו צועק אלי: 'לאן
אתה רץ, מותק? עוד לא התחלנו את הכיף האמיתי!'''. כאן, הוא כבר
התחיל לבכות.

האמת, חשתי פגוע. כלומר, הוא לא עשה את זה בכוונה תחילה, נכון,
אבל מניין לי שכל אחד יכול לפתות את בן זוגי עם קצת אלכוהול?
המחשבה הזו הציקה לי מאוד.
''אין לי מה לומר לך, אתה כבר יודע מה הייתי אומר לך במצב
כזה'', קבעתי ביובש, שהסתיר את האכזבה העמוקה שלי ממושא
חלומותיי.
''יש לך משהו להוסיף?'' שאלתי. ''לא'', ענה.
''אם כך, אני מניח שאפשר לסיים כבר עכשיו''.
''אכן. שלום וסליחה''.
''שלום''. ''שלום'' קריר, שנישב כרוח המקפיאה על החלום ושברו.
פינות החמד והסדינים עוד יצטרכו לחכות קצת.
חשתי שכל עולמי חרב עלי באבחה אחת. הרגשתי מרומה: ''איפה המחול
הנהדר שהובטח לי?'', דרשתי לדעת ביני לבין עצמי, וידעתי- שאצלי
הוא לא יתרחש. אני יורד מהרחבה, ועולה להתיישב על היציע. די,
נגמר.

באחד מימי תחילת הסתיו, כשהחמה העגולה והגדולה שקעה בואכה
הימה, התקיים אצלנו בסניף הארגון ההתנדבותי ''מכל הלב'', מפגש
סיכום שנת פעילות- מסכמים את מה שהיה, מתכננים את מה שמקווים
שיהיה.

הכינוס במצב שכזה, נסב בד''כ על השאלה: ''כיצד אני נתרמתי בזמן
פעילותי?'', ואף על המתכונת הקבועה שחזרה על עצמה מדי שנה,
תמיד היה מרתק ומרגש לשמוע סיפורים חדשים, שלעולם לא חוזרים על
עצמם. מבחינתי, המפגש הזה הוא אחד השיאים בפעילותי
ההתנדבותית.זה אחר זה חלקו גם הפעם החברים את התשובה האישית
שלהם לשאלה הנ''ל, וגם השנה הסיפורים היו נוגעים וחודרים ללב.
לא היה לי מושג שהפעם, השיא האמיתי עוד לפני.

אחרון מבין כולנו קם מתי, ומתנצל משהו פתח:''ברשותכם, אחרוג
מהנושא ואספר לכם על תרומה שלא קשורה לחלוקת מזון או ביקור
חולים.'' השקט ששרר נתן לו את הזכות להמשיך:
''חשוב לי לחלוק את זה כאן, כי אני מאמין שזה יכול לעזור גם
לכם. גם אנחנו, התורמים, צריכים עזרה לפעמים, אבל לא תמיד
אנחנו בכלל מודעים לכך שאנחנו צריכים עזרה, או שאנחנו מאמינים
שעם הבעיה שלנו אין מה לעשות, כי היא 'קשה מדי'. בכל אופן, אני
מקווה שמישהו אחד מכם יעשה בידע שלי שימוש, כשהוא באמת יזדקק
לו.
כל מי שמכיר אותי, יודע שאני אדם מוחצן מאוד, שמקושר להמון
אנשים. אבל תרשו לי להפתיע אתכם- לא תמיד הייתי ככה. למעשה, עד
לפני שנה וקצת, עוד הייתי אדם שמסוגר מאוד בתוך העולם הפרטי
שלו, כזה שתקוע תמיד בבית בימי שישי, בזמן שכולם יוצאים, כי לו
אין עם מי.הייתי מוזמן אומנם לאירועים שונים של הכיתה או של
השכבה בבי''ס שלי, אבל זה קרה רק פעם בכמה זמן, כך שכל יציאה
שלי מהבית הוגדרה כנס של ממש.
אבל בשלב מסויים לא יכולתי יותר - ערב אחד הבדידות חנקה אותי
והכניסה אותי לדכאון עמוק. בעקבות אותו הערב הבטחתי לעצמי:
'אני מהמצב הזה יוצא, לא משנה איך'. התחלתי ללכת פעמיים בשבוע
לטיפול פסיכולוגי, תוך שאני נעזר גם בסביבה הקרובה שלי לבצע את
השינוי. צעד אחר צעד, הסרתי מעצמי עוד חסם ועוד מכשול, עד
שהגעתי לאן שאני נמצא היום. אף אחד לא האמין שבתוך שנה וחצי
אעשה את המהפך של חיי, אפילו אני לא. אבל הנה, עובדה- זה נעשה.
אפילו שאני לפעמים בעצמי לא מאמין, אני גאה שעשיתי את השינוי
של חיי.
זה לא היה קל, והיו הרבה פעמים שפשוט נשברתי. אבל אם הייתם
מכירים אותי לפני שנתיים, והייתם משווים בין אז להיום, הייתם
יודעים שכאשר רוצים, גם השמיים הם לא הגבול.''

אין ספק שבדברים שלו הוא הפתיע אותנו, והוא גם חשף בהם צדדים
שלא הכרנו בו. גלית הייתה הראשונה לשבור את השתיקה המופתעת של
כולנו: ''וואו, כל הכבוד לך. אבל אני לא מבינה משהו- איך?''
השאלה נותרה עומדת בחלל. מהו סוד השינוי? לאחר מחשבה קצרה ענה
לה:''הסוד של הריקוד המוצלח הוא שמחת החיים שמכניס בו הרקדן''.
יותר משכולם הופתעו מהתשובה המאוד לא קשורה (לכאורה) שנזרקה
כעת לחדר, הופתעתי אני, על כך שיש עוד מישהו בעולם שמשתמש
ב''משל שלי'', ואפילו הצליח בכך. לאחר שהסביר לכולם את המשל
והנמשל, הריעו כולם למתי וניגשו אליו ללחוץ לו יד או לחבק
אותו.
כולם כבר יצאו מהמקום, פרט למתי ואני. אז, שאלתי אותו: ''גם
אני מכיר את משל 'ריקוד החיים', אבל איך הוא הגיע אליך
ממני?''

מסתבר שאהובי (לשעבר), שמע את המשל ההוא בדייט היחיד שהיה לנו,
וכל כך התלהב ממנו, עד שסיפר אותו למשפחה שלו, ואמו שלו סיפרה
לאמו של מתי, שכן היו חברות קרובות. מבחינתה, זו הייתה עזרה
שהגיעה לבנה בדיוק בזמן הנכון.

ברגע ההוא הרגשתי משהו שלא חשתי זמן רב - אושר.אבל היה זה אושר
מסוג אחר, לא מהסוג שחוויתי לפני הפגישה עם האהוב. הייתי מאושר
כי השפעתי על חייו של מישהו אחר בצורה כה עצומה (גם אם באופן
עקיף), יותר מאשר אני עושה ב''מכל הלב''. לי אין ספק, שמבין כל
סיפורי התרומה ששמעתי בשנים האחרונות בארגון, המקרה הזה הוא
המופלא מכולם.