חיים,
הם לא באים משום מקום.
הם מוטלים שם בשטחים.
הם במטוסים מרוסקים.
והם בטנקים חרוכים.
רימות זוחלות תחת עורם.
יוצאות דרך פצעים פתוחים.
אלה האחים שלך, אלה האחים.

כתמי שתן וצואה.
הם מצחינים ומסריחים.
לחלקם חסר איבר.
או יש מעיים נשפכים.
ובשפתיהם המקציפות
סדקים, פצעים, ומלחים.
אלה האחים שלך, אלה האחים.

הם לא יזכו יותר לראות
אישה יפה, או חיוכים -
אז כשפנינו דוממות,
ולמולם אנו נבוכים,
עלינו ללחוש: סליחה,
צריך בשר לתותחים,
ואלה האחים שלך. אלה האחים.

שלא תבינו לא נכון,
אני חושב שמוכרחים.
אבל אינני מאמין
שהם נראים כמנצחים.
שהם עומדים ושהאור על פניהם
ושרק אלוהים לבדו עובר ביניהם
ושכשדמעות בעיניו הוא מנשק את פצעיהם
והוא אומר בקול רוטט למלאכיו הלבנים
שאלה הבנים שלו, אלה הבנים.

אני חייב להם המון,
ובעיני הם גיבורים,
אבל קשה לי לראות איך
מצטטים לנערים
שירים של חיים חפר
בהם מיתות הן ערכים
כי אלה האחים שלי, אלה האחים.