אורי רוצה להיות סופר. יש לו חלום כזה, לכתוב איזה סיפור
בנזונה שיתפרסם וימכור מיליונים מסביב לעולם. נראה לו אחלה של
דבר לטוס ממדינה למדינה ולהגיע לכל מיני כנסים בהם הוא ישב על
איזה כסא בד קטן ויקריא פרקים נבחרים מהספר שלו ובהפסקה בין
ההרצאות הוא יחלק חתימות למי שיבקש.
רק מה, אורי היה תקוע. לא הצליח למלא אפילו עמוד אחד בטקסט.
בכל פעם שהיה מצליח לעשות את הבלתי יאמן ולהשלים כמה פסקאות
שלמות, היה ישר מגלגל את הניר לצורת כדור ומשליך אותו לפח.
הקטע הוא שכל העניין הזה פשוט הטריף אותו, כי הוא היה בטוח בזה
שהוא יכול להיות מלך בכתיבה. תותח אמיתי. מה יש לעמוס עוז שלו
אין? הוא אוכל אותו בלי מלח. רק מה, לא היתה לו מוזה, לא היה
לו שום רעיון, וזה הטריף אותו.
אז הוא נסע לצפון לבקר את דוד שלו שלפני איזה 20 שנה פרסם רומן
שנהפך בין לילה לרב-מכר ונמכר במיליונים. אז אורי בא אליו ושאל
אותו מה הוא צריך לעשות. מאיפה לעזאזל הוא יצליח למצוא ולאחוז
במוזה, רק כדי להשלים את יצירת המופת שלו, המאגנום אופוס שלו.
אז דוד שלו מסתכל עליו, בוחן אותו ואז מסתכל בחזרה אל הרי
הגולן, ואז מסתכל עליו בחזרה. "תשמע, לפעמים, צריך רק איזה
משפט אחד טוב. משהו חכם ויפה כזה. שורה אחת שמחזיקה בתוכה הרבה
חוכמת חיים. אתה צריך למצוא את השורה הזאת, ואחרי שתמצא אותה,
שאר הסיפור כבר יכתוב את עצמו. יתפתח כבר לבד, אתה יודע".
רק מה, אורי לא ידע. ושבועיים אחרי הטיפ המפוקפק הזה חברה שלו
זרקה אותו. היא אמרה משהו לגבי זה שהוא כבר לא היה אותו בנאדם
שהיא הכירה. אבל אורי בקושי שם לב, הוא היה יותר מדי עסוק
בלשבת מול מכונת הכתיבה שלו ולמלמל חצאי משפטים. אולי לה,
מכונת הכתיבה, יהיו התשובות. לפחות כך הוא חשב.
בסופו של דבר, אורי השתגע וקפץ מהחלון. רגע לפני שהגולגולת שלו
התנפצה על משטח הבטון, הוא הביא אותה באיזה משפט פצצה, והספיק
עוד לראות בשבריר השניה הזאת איך הוא מצליח להלביש עליו סיפור
לא נורמלי. משהו שהעולם עוד לא ראה עד היום. יצירת מופת של
ממש. שבריר שניה נוספת אחר כך, הוא הצליח להוציא את המילה
האחרונה שלו. "חראאאאא!!".

"כוס אמ-אמק", מלמל אחד מעובדי העירייה שנשלחו לנקות את מה
שנשאר מאורי. "זה כבר הרביעי שלי השבוע".
"ראבאק, סתם עוד איזה סופר מזדיין בתחת שהגיע למחסום כתיבה".
"והעיקר היה חייב לקפוץ ראש אל תוך הבטון, ישר מהקומה
החמישית".
"תאמין לי, הסופרים האלה... כולם חארות. היית מצפה שלפחות
יתחשבו משהו, אבל לא. היה חייב קפיצת ראש. תמיד זה קפיצת ראש
אצלם".