איש ושמו משה יהודי בן 52 היה איש עבודה כל ימי חייו. עד שבאו
הסודנים וגזלו ממנו פרנסה.
כך נהג לספר כל עוד יכול היה לכל מי שרק הסכים לתת לו קצת כסף
ללחמנייה ומעט גבינה לבנה מהמכולת השכונתית.
זקן לבן וקצת מקריח, סוחב שקית אשפה גדולה על גבו הכפוף ובה כל
מרכולתו היחידה בעולם הזה שקרא לו עולמי שלי - תל אביב.
מכנסי העבודה הכחולים ומעילו הבלוי הסתדרו היטב עם דמותו אבל
לא כך הרגשתי לגבי נעלי הספורט החדשות והיוקרתיות שלו מסוג ניו
בלאנס.
שני ילדים יש לי בעולם. שניים, אמר. אני את שלי עשיתי לא כך?
בדק הקשבה מצידי.
כן, עניתי בוהה בנעליו ובזקנו הסבוך. שני ילדים, בת בת 25 גרה
בתקווה ויש לה שמה שלוש בנות אני מבקר אותן אחת לשבועיים לא
צריך יותר מדי שלא ימאס להם לראות אותי ובן רווק הוא 28...
רווק.
ציין בחשיבות וכשנגמר לו האוויר בריאות ביקש ממני להציע לו
מהמרלברו שלי. הדלקתי לו סיגריה ונתתי לו עוד שתיים כולל מצית
זולה מפלסטיק.
מתחת לזקנו המצהיב מניקוטין נראה בקושי עור פניו של אדם יפה
תואר אמיתי, מבולבל ומיואש.
כשהייתה בת ארבע, אמר, הייתה דבוקה לי לתחת... אי אפשר היה
להזיז אותה משם. פתאום חייך, ראיתי שאין לו הרבה שיניים בחלקו
העליון של מה שהבאיש מריח דגים ישנים. ככה זה בנות הולכות עם
האבא ובנים, שיהיו בריאים נשארים צמודים לעטרה של האימא. עטרה
עטרה, הציצי הפיטמה כן... וידא שאני מיישר איתו קו ואני בכלל
לא הצלחתי להבין האם הדם הקרוש שעל שיערות זקנו וגבתו השמאלית
היה מפצעי זוהמה או שפשוט הייתה לו תגרה עם אלו שבאו מסודן
לקחת לו את הפרנסה ואת המקום על הספסלים האדומים בגן הציבורי.
לא אכפת לי שימותו שם בסודן. מה אני צריך אותם כאן על הראש
שלי, אני שאין לי אישה כבר עשרים ושתיים שנה שהיא הרי זרקה
אותי אלא מה שכסף לשוקולדים מהמכולת אין לי לתת לנכדה הגדולה
שלי.גם פה מתים אנשים, אנשים שפעם חיו. גם עשו משהו בשביל
המדינה הזאת, באילת היית פעם? הפתיע אותי שוב עם סימן שאלה,
אילת זה לא מעט אני שמה, אז שהסודנים ימותו בסודן. הדליק
לשנינו סיגריה.שתקתי וחשבתי לעצמי שלא ממש הבנתי למה התכוון
ואז לראשונה הבחנתי במבטו המוזר שנישקף מעיניו, זה קרה כשדיבר
על מוות.
אין לי כוח יותר לחיים האלה, נשף עשן על מילותיו.הוא חדר אלי
לתוך הנשימה שנעצרה בלי הוראה מפורשת ממני, לא ראיתי מעודי כזה
מבט מת בעיניי אדם מין צבע אפור דהוי כמו עיניו של כריש חסרות
ברק וחיות. האמנתי לו. לגמרי האמנתי לו.
אבל יש לך בשביל מה לחיות, אמרתי במבוכה של מדושן עונג שלא
חווה כזו מיתה בעיניו, יש לך ילדים ונכדות. הזכרתי לו.
ססאומו ילדים, הצליח לבלבל אותי, כוסאומו ילדים ? איך הוא יכול
לסתור עצמו כך. ססאומו ילדים, זילף טיפת רוק סמיכה וניגב את
האבק מנעלי הניו בלאנס הכחולות והמשובחות שלו.
המשכנו לשבת ככה עוד שעה קלה זה לצד זה שני זרים על ספסל עץ
אדום בגן הציבורי מתחת לשוק. אני לוגם גולדסטאר והוא משנורר
ממני מרלברו אדום בשרשרת, מסביבנו מלא סודנים ויונים שבאו לדוג
חלקי לחמניות יבשות שפיזר להם משה עוד מקודם וחתולים אין ספור
שמלקקים בעדינות את הגבינה הלבנה שלו שקנה בשבילם במכולת
השכונתית.
אז מה עם הנעליים תהיתי... כאילו קרא את מחשבותיי ואחרי שיעול
לכתי עמוק ומפחיד למדי אמר, יש אנשים חרא ויש אנשים טובים.
באה לפה מישהי ואני רק יושב על הספסל עם כל החיות שסביבי, לא
ביקשתי כלום לא אמרתי כלום לא רציתי שום כלום. פתחה  את הזה
הענקי שלה... נו, את התיק האפריקני הזה שיש להם "ממזלו, מלמלו"
לא זוכר את השם של תיק החפצים הענקי הזה שכל הסודנים שמו על
הגב כשהלכו משם לפה. באמת לא ביקשתי כלום ממנה והיא מוציאה לי
זוג נעלי ספורט כחולות אמרה שהיו שייכות לבעלה לשעבר.
אמרה לי שמת בדרך מסודן לפה, רעב. מסכנה.
נשנקתי.