אל הזמן הפכני שחת, הותיר גופי ערום.
ברחי לך בת תפרחת, לבי עץ שיממון.
אינני עוד ומי אני בכלל, קולי נושא דממה.
פרחי לך חמדתי, דם עצבות הפך דמי.
וקולך נשמע בשקוע יום, מקיץ הוא שנת הדיכאון, בבהלה גועש באון,
עלה אדם, עלה מתוך תהום.
כרות היה ראשי, אז אבד כל זיכרון.
אינני עוד אדם, אולי כבר דמון.
ושארי עוד בחיקך נשטף, מכאבך הזולג,
אינו נישכח ולעולם לנצח אתך.
וקולך נשמע בשקוע יום, מקיץ הוא שנת הדיכאון, בבהלה גועש באון,
עלה אדם, עלה מתוך תהום. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.