זה היה בחורף. ביקשת שאראה לך מאיפה אני נושמת;
לא הבנתי. שרטטי מפה, אמרת
והראיתי לך, קמטים תוך-פנימיים
קווים קטועים שלעולם לא יהיו שלמים
התחלות שמתחילות בסוף. לא ידעתי איך להמשיך
רצף הנשימות בחדר היה רצוף, ערפלי
דגתי אותך מכאב העכברושים בו אנו סובלים בממוצע
שלושים פעם ביום. אני אף פעם לא צודקת, מתי תלמד
כשהלכת; נתליתי על רגליך כמו פרעוש עצוב.
בהפרדות איברים רגעית, לא שבתי לגעת בך עוד
ונשארת חותם יבש עצור בידיי
מאז, כל נשימה מעמידה אותי
שרויה כבויה בין השעונים ברחוב;
קולך הוא סיומת של כל משפט הנאמר
בחילופי משמרות השמש. |
