מישהו אמר לי לא מזמן שאני מלא בפרדוקסים. אומר אמירה וניגודה,
עושה מעשה ומיד סותר אותו. האמת זה נכון, אני באמת מלא בהם. זה
למעלה משנתיים אני מחפש כל דרך אפשרית לפנות אלייך, אך ללא
תוצאות. כן, נכון, יש בי מן הפחד מכישלון - זה מפחיד לשמוע לא,
במיוחד מאדם יקר. אך הפחד היותר גדול הוא פחד מההצלחה. מה יקרה
אם תאמרי כן? לאן הולכים הלאה? התגשמות החלומות היא סיוט לא
פחות גדול מכישלון, אחריה לא נותר דבר. אולם זה לא הכל, יש עוד
סיבה, ואולי היא דווקא זו המובילה לשני הפחדים שציינתי, והיא
שאת כמוני. טוב, לא בדיוק כמוני, בכל זאת יש בינינו פערים לא
קטנים, הדומה הוא הפרדוקסליות שלך ושלי.

בכל התקופה מאז היום ההוא, אני מחפש אותך, את החלק בך שיבהיר
למה אני אמור לצפות, אם שווה לצפות בכלל. אותו משהו שנמצא בין
השתיקה שלך לבין החיוך. את הדבר הקטן שהוא - הוא האמת. גם כאן
התוצאות אין. הבעיה היא שה"אין" הזה הוא הדבר היחיד שקבוע
בינינו מאותו ערב סגריר של סוף, ואולי הוא בעצם הפתרון
לחיפושים שלי, אולי באמת מה שישנו הוא מה שיהיה. מה שמפריע הוא
שאני לא יודע איך אני מרגיש עם זה או האם אני מרגיש בכלל משהו,
כאמור מלא פרדוקסים.