תמיד יש תחליף,
תמיד יהיה שם מישהו במקומי.
הוא אולי יפחד,
ישים לב ליותר תנועות חשודות.
יכול להיות שינסה לדמיין
איך הרגשתי ברגעי האחרונים.
כשאפגע בעמדה או במארב,
לא יתהפכו האלופים בשנתם.
הם  אפילו לא ימצמצו כדי להסתיר דמעה סוררת.
אין לי ספק שחייהם ימשיכו באותו הקו.
זה בסדר, אני מודע.
אני רק פיון במשחק גדול.
טיפה שנגררת בנהר.
ללא תכלית משלי.
חייו של החייל קצרים,
וחסרי משמעות אישית.
תפקידי להביט במשקפת,
או מעבר לכוונת רובה.
לרוץ קדימה, לנסות לשרוד.
אין צורך בי מעבר למטרים שעליי לעבור.
שדה המוקשים שאנסה לפרוץ,
התעלה עליה אניח גשר.
אחר כך יבוא השריון, שגם בו הצורך זמני.
כולנו ברי תחליף מיידי,
צמיתים פשוטים, נושאי כידונים וחרב.
צבא מול צבא.
גרגר חול מול פתית שלג.
תחושת השליחות, הלאומיות והגאווה,
מתגמדים אל מול הפחד הלבן הזה,
הצורב בעיניים ובגרון.
ורק המחשבה על הסוף שורדת.
הרגשה של דמעות.
לא נותר בי דבר מלבדי.
לבד בים ירוק, מנסה להתעלם
מהמקום אליו הגעתי.