א     "מה הבעיה?" שואלת אותי הפסיכולוגית היפה. "אני הולך
לדייטים והן יפות כל-כך, ואני חסר אונים. המעשים הורגים את
הפחד, אבל אנחנו לא מצליחים להגיע למעשים בגלל ערימת הפחדים
שעל השולחן," אני אומר בצער. "ומה אתה עושה בנידון?" היא
שואלת. "אני מרים משקולות" עניתי. "יופי. מעולה!" היא אומרת
בהתלהבות. "מה מעולה כל-כך?" אני שואל בכעס.    
   
"תקשיב נועם, אתה מוצא-חן בעיני אז אגלה לך את סוד החיים
הקלים" היא אומרת. "כסף!" קפצתי.     "כסף זה טוב!" היא אומרת
וצוחקת. "אתה מזכיר לי את המקרה שהייתי בת שש עשרה, ובא אליי
אחיה המבוגר של חברתי וביקש ממני לצייר לו ציור שכל בחורה
שתביט בציור, תתאהב בו... הצעתי לו שאצייר מכונית מפוארת."

ב     "המעשים שהורגים את הפחד, הם תוצאות!" היא אומרת.
"והייתה לי הרגשה שהסתתרת מאחורי ערימת הפחדים שעל השולחן,
במקום לעשות משהו. ואז אמרת שאתה עושה משהו עם עצמך... אני
מרים משקולות!" היא צוחקת ואני נעלב.    
   
"תקשיב, לפני שהייתי פסיכולוגית יפה, עבדתי כמתכנתת יפה בחברת
היי-טק גדולה. בסוף היום הם קראו לי מלכה ואני נעלבתי. הם היו
רואים אותי מגיעה באחת-עשרה בבוקר ויוצאת בשלוש אחר-הצהרים
וייחסו את שעות העבודה המועטות שלי ליופי שלי וליחסי העבודה
שלי עם המנהלים, שהיו מרוצים מאוד! אבל המנהלים רק ראו את
התוצאה של עבודה קשה שעשיתי!"
   
"בשעה שהם עבדו על אחד המוצרים, אני עבדתי על הסביבה! כל פעם
שזיהיתי עבודה שחוזרת על עצמה או עבודה מורכבת מאוד, הייתי
משקיעה זמן וכותבת תוכנית מחשב, שתעשה את העבודה עצמה בצורה
אוטומטית" היא מסבירה.

"הייתי פשוט מתכנתת מעולה! ובכל עבודה חדשה, וכמו שאתה יודע
רוב העבודות חוזרות על עצמן, הייתי מריצה את תוכנית המחשב
בלחיצת כפתור והולכת לים. הם היו מקללים את הרגע הזה ומתלוננים
שוב על העבודה הסיזיפית וכמה היא קשה ומשעממת. ואני הייתי
הולכת לים" היא צחקה מהם. ואני לא הבנתי הרבה מדבריה, אבל
הייתי מוקסם. היא יפה כל-כך!

"תראה, במקרה שלך, הגוף שלך, החוכמה שלך, הכסף שיש או אין לך,
הם סביבת העבודה השואבת לתוכה את כל העבודות בלחיצת כפתור אחת.
כך הנשים יאבדו את הפחד בקלות בפני החוכמה המופלגת והכסף הרב.
כלי מבורך או פשוט אומץ!" היא צוחקת. אם תשקיע את האנרגיה שלך
בערימת הפחדים שלך ושלה, אולי תזכה לניצחונות בדרך, אבל תגיע
מותש לפגישה עם הבחורה הבאה. והרי, אתה מבין זאת לבד. אתה מרים
משקולות" היא ממשיכה לצחוק. "הפרפרים כבר ישאבו לתוך הצוף!"
היא מוסיפה.        

ג     "ומה איתך, אם את חכמה כל-כך אז למה לחיות לבדך?" אני
שואל.

"התפקיד שלי הוא לשאול את השאלות  הנכונות" היא שוב צוחקת.
"תראה, אני קודם כל יפה מאוד ואחר-כך גם חכמה כמו שאתה אומר.
זה הסדר הטבעי, תלמד! לפעמים זה לא מספיק. אז אני ממשיכה לעבוד
על עצמי. אתה רואה, היום הגעתי גם בלי החזייה" היא חופנת את
שדיה המדהימים בשתי ידיה ולנגד עיני המשתהות.

האמת, שמרגע זה הפסקתי להקשיב לה והתחלתי לבעבע. יש לה את
השדים הכי יפות שראיתי מימי דרך החולצה. "ואיך אפשר להתרכז כך
בטיפול?" תהיתי.    
   
"אבל לטנגו צריך שניים, ויום אחד הגולם יבין זאת ויהיה פרפר!"
היא אומרת ומסתכלת עליי בעיניה היפות. "לא חשוב" היא מוסיפה,
"בכל מקרה צריך גם מזל!"