סיפורי חרא בצ'ילה שבוע מספר 28
האמת שלא אמרתי לאף אחד אבל החלטתי לחתוך לארצות הברית...סתם
שבוע שעבר לא הספקתי לסיים את המייל, כי בדיוק יצאתי לטרק אז
השבוע תקבלו כמות כפולה של ביטויי דרום אמריקה וכמובן אני
אשלים את המידע החסר משבוע שעבר
שבוע שעבר חזרנו מטרק והיה גשום ואף מושלג אי לכך החלטנו
שעלינו להרגע מעט עד יעבור זעם באיזה חווה קטנה שנקראת ריי
סול, מעין גסט האוס הודי עם מסעדה צמחונית אנשים נחמדים, כלי
נגינה, כמה היפים ארגניטנאים , כמה היפים ישראלים ובעלת בית
משוגעת.
בלילה הראשון פה, אני אבי ואביב שאותה הכרנו לפני כמה ימים באל
בולסון, לא הצלחנו לישון. גלעד נשמע כמו כמו שופל שחופר (
הממממממ!) ואז עושה רוורס (פיייי!) והפרעושים שהיו במיטה של
אבי נורא נבהלו מהרעשים אז הם ישר התחילו להתרוצץ לו על הגוף.
לפתע גלעד התעורר מהנחירות של עצמו והבחין שתשומת הלב מופנת
אליו, ושאל בתמימות אמיתית, למה אתם ערים? אני לפי הרעשים
הבנתי שעם כזאת עבודה מאומצת השופל של גלעד בטח סיים להניח
תשתית לגשר הכי גדול בארגנטינה.
גילה בעלת ההוסטל הסבירה לאבי שהיצורים שפגש במיטתו אלו הם
הטיחרטס שהם יצורים שחיים בעצים ואוהבים לאכול עץ רקוב ובדרך
כלל הם לא נכנסים לבית ואאיך זה שהם נכנסו לבית ואולי זה בגלל
שהחלון היה פתוח שהמנקה נקתה וזה לא פרעושים מה פתאום לא לא!..
גילה פשוט תחליפי מצעים, בחייאת
לאחר שהייה לא מועילה אך לא מזיקה של כמה ימים בהוסטל, קיבלנו
מגילה המלצה למסלול מעניין שעובר על שביל שחוצה את הגבול
מארגנטינה לצ'ילה. הרגשנו שבאמת הגיע הזמן לעשות כבר משהו
והחלטנו ללכת על זה.
הטרק כלל חצייה של שפך די רחב של איזה נחל לכייון אגם פואלו,
אותו הצטרכנו לחצות על מנת הלתחיל את הטרק שהיה צריך לקחת 5
ימים. ישבנו לנו עם התיקים העמוסים אני גלעד ואביב ( אבי
שהרגיש לא טוב נשאר בהוסטל) וחיכינו שמישהו נחמד יועיל בטובו
לקחת אותנו טרמפ מהנמל שבו היינו לצד השני של השפך. כל בעלי
הסירות שהיו בנמל סירבו לקחת אותנו משום מה, וניסינו להעזר
במשרדים של הנמל והמשטרה כדי לסדר לעצמינו טרמפ, והם כרגיל היו
נחמדים ואדיבים מאוד.
לאחר 4 שעות של המתנה הקצינים השוטרים הארגנטינאים שישבו שם
החליטו שאנחנו מנסים להבריח משהו, אז עברנו בדיקה גופנית
ובדיקת תיק מיותרות ומשפילות ויחס צונן . לאחר מכן נתבשקנו
ללכת לשומר הפארק בשביל לרשום את עצמינו, וכשהיגענו אליו הוא
טען שאין תו מושג מה אנחנו רוצים. קצת לאחר מכן הגיע בחור שהיה
מוכן לקחת אותנו ויצאנו לדרך. הימים הבאים היו מלווים בהמון
עצים שיחים, ומעיינות ונחלים בכל מיני עומקים, כאלה שמרטיבים
לך את הנעל וכאלה שלא, כשברקע פסגות מושלגות וכמובן אגם פואלו
עם מימיו הבהירים והיפים. לאחר יום וחצי הליכה על אותו שביל
נתקלנו בשלט שכתוב עליו ברוך הבא לצ'ילה ובזה נגמר העניין,
נכנסנו לצ'ילה, ביום שלמחרת עברנו במקרה ליד איזה בקתה שבה
יושב משמר הגבולות של צ'ילה, יכולנו גם לא להכנס ולאף אחד זה
לא ממש היה אכפת. תכננו לעשות סיבוב קטן בתוך צ'ילה ולחזור
באותה דרך שבאנו, רק שהגשם שלא הפסיק לרדת הכריח אותנו לבלות
את היום תחת סירה הפוכה על שפת האגם. לאחר כמה שעות גלעד ואביב
הלכו לשאול במעבר גבול אם יש להם מקום בשבילינו ובאופן מפתיע
הם דווקא קיבלו אותנו וישנו לילה באיזה מחסן שלהם שהיה די נוח.
העובדה שלפתע היו אנשים חדשים בסביבה ריגשה מאוד את הקצינים
הצ'יליאנים שגרים במקום שהוא 5 ימי הליכה מכל מקום מיושב
בצ'ילה והספיק להם שרק ענינו להם מידי פעם סי או קלארו כדי שהם
ימשיכו להלהג בספרדית הסופר מהירה שלהם.
למחרת חזרנו ביום אחד את כל מה שהלכנו דילאט ביומיים והסתדרנו
עם איזה בחור שבדיוק נסע לכיוון השני, הוא סרב לקבל כסף או
איזה ממתק ואפילו לא קפה. כל הדרך חזור אביב ו גלעד דיברו על
קפה בקפיטריה של הנמל שגרם לי לאט לאט גם לרצות אך כשהגענו לרע
המזל הקופאית בדיוק הייתה בראשיתו של תהליך סגירה. מיד הפעלנו
את מיטב הפולניות שלנו ועשינו לה מצפון, ספרנו לה שהלכנו 20
ק"מ היום ושחצינו את הגבול עם כל הציוד על הגב וכו כו... עד
שבסוף פשוט לא היה לה נעים לא לשרת אותנו. אנחנו כמחווה על
המעשה הנדיב ניקינו בעצמינו את השולחן שעליו ישבנו והשארנו לה
טיפ גדול
אז מי זאת אביב המסתורית?
היא הייתה  מ"פ בצהל, שרתה 3 שנים בקבע ועכשיו היא בטיול
הגדול. הולכת מאוד מהר מצוידת בהלכה, מטיילת  לבד, בעלת אופי
מאוד נוח ונחישות שיכולה להיות רק למ"פ בצהל, טיילנית אמיתית.
איכשהו היא מאוד מאזנת את הקבוצה שלנו ונותנת אוירה טובה. יום
אחד לאחר שאני וגלעד יצאנו לטיול יום קצר חזרנו להוסטל ואבי
קיבל את פנינו עם מכתב מסתורי שאביב השאירה על המיטה של גלעד.
המכתב נפתח בפניה "ילדים" זה כבר מעצבן אוקי? היא רק בת 25!
ואז היא כתבה שהיא עוזבת ואנחנו לא צריכים להעלב כי זה הטבע
שלה.
אולי היא עזבה בגלל הנחירות של גלעד, אולי היא עזבה בגלל
ההומור השחור שלי שהדליק אצלה מבטים תמהים פעם אחר פעם, אולי
היא באמת הרגישה שאנחנו מתנהגים כמו ילדים כי ממרומי גילה
המופלג אנחנו באמת קטנטנים. מה שבטוח, משקפי רוח! וחוץ מזה מה
שבטוח זה שהיא לא יכלה להגיד לנו את זה בפנים. מכך אני מסיק,
שגם מ"פ בצהל הוא רק ילד בן 25 אחרי הכל לטוב ולרע. מאז שהיא
הלכה גלעד חזר להיות מעצבן, והוא שוב מרגיש שכאילו הוא חייב
להוכיח לי שהוא צודק כל הזמן. קצת נמאס לי, אני גם עוזב
בקרוב.
אוי. והדבר הזה שהוא מתעורר מהנחירות של עצמו פשוט מגוחך

ועכשיו הסיבה למה קוראים למייל הזה, סיפורי חרא בצ'ילה.
ביום שישי בקודם כשחזרנו מאיזה טרק הלכנו לבית חבד בברלוצ'ה
ושם אכלנו איזה מרק שאני די סגור על זה שהוא היה חמוץ, והתחלתי
להרגיש את זה כבר בדרך לפוקון. בכל האוטובוסים בבוליביה ובעיקר
בפרו לפני הנסיעות הארוכות הנהג מכריז במקרופון שהשירותים
נועדו לשתן בלבד, אני חוזר שתן בלבד! איכשהו הצלחתי להחזיק את
עצמי למרות כל הבעיות שהיו לי בבטן ולא להפר את הכלל הנוראי
הזה, אך לא הפעם. איפשהו לפני שחצינו את הגבול פשוט התפרקתי
לגמרי בשירותים של האוטובוס. זאת הייתה חוויה מענינת, עם כל
הסיבובים שמתיחים אותך ימינה ושמאלה בזמן שאתה יושב והאור
שמחליט להכבות על דעת עצמו כאילו שאדם לעולם לא יושב בשירותים
יותר מ5 דקות, והכי מצחיק, לא הצלחתי להגיע עם הרגליים לרצפה
כמו ילד.
בדרך נאלצנו לרדת בעיר שנקראת אוסורנו בצד הצ'יליאני, מפני
שאין אוטובוס ישיר מברילוצ'ה הארגנטינאית לפוקון הצ'יליאנית.
הגענו לתחנה המרכזית של אוסורנו והמתנו עד האוטובוס שיקח אותנו
לפוקון. רוב הספסלים היו תפוסים מה שאילץ אותי לשבת ליד זקן
שנראה תחילה בסדר. הייתי בטוח שאני מריח לרגע חרא . אחרי דקות
ארוכות הזקן נגע בכתפי ואז כשהבטתי בפניו הוא נראה כמו קבצן.
אמיגו, הוא קרא לי. יש לך משהו לאכול? לא היה לי כלום בתיק
והחלטתי לשחק אותה טמבל ולהגיד לו שאני לא מדבר ספרדית, אך הוא
המשיך בשלו. מה אתה לא מבין? לאכול! הוא החווה תנועה בידיו
לתוך פיהו. מכשהבין שאני מתעלם ממנו, התייצב מולי והרים את
חולצתו תחתיה היה לו חור מגעיל בבטן שממנו החרא שלו יוצא לתוך
שקית שמחוברת ברפיון מה. עכשיו הבנתי מאיפה הריח, קמתי בחלחלה
ועברתי לספסל ליד, אך זה לא הרפה והטריד אותי וגם את הקוראנית
שישבה לידי עכשיו. אבי שהבחין בזה מהצד הלך לשירותים להקיא.


ועכשיו הגיע הזמן ל ביטויי דרום אמריקה!

Choripan- שילוב של המילים צ'יצ'רון- נקניקיה ו פאן- לחם
יענו, נקניה בלחמניה. נשמע מטומטם? אולי...
BIFE DE CHORISO- החלק הכי טוב שיש בפרה נקודה
כרטיס מיני הוסטל-  חלק מההוסטלים בדרום אמריקה עובדים עם
כרטיס המיני הוסטל. כשאתה מסיים שהות בהוסטל שחבר באיגוד הזה
אתה מקבל כרטיס שיתן לך הנחה למיני הוסטל הבא וכן הלאה.
דומינגו- יום ראשון, כמו יום שבת אצלנו, הכל מת לך חפש ת'חברים
שלך
שונתן- בחלקים מסוימים בארגנטינה הוגים את ה Y כמו SH  לכן אני
נקרא פה שונתן ולא יונתן
רפוחיו- בקתה בהרים שמשמשת כמחסה בסוף יום טרק, וגם נשמע כמו
נוד מאוד מסריח

זהו חברה, אני עכשיו בפוקון ומתכנן ליהיות פה כמו שבועות. אני
כבר מתחיל לראות את הסוף של הטיול. בבקשה תכתבו חזרה אני נורא
מתגעגע
יונתן