מדדים... "בייגלה, בייגלה" צועק איש הבייגלה שעובר ליידי מידי
בוקר, מבחינתי מקום המפגש שעובר ליידי איש הבייגלה עם עגלתו
הינה מדד הדיוק או האיחור לסירוגין לעבודה. לפני צועד באיטיות
אדם ועוד אדם המדווש באיטיות על אפניו, נראה שכולם שאננים
הבוקר, כל כך מתחשק לי למהר לסיים את היום מוקדם. בתוך תוכי
אני יודעת שאין סיכוי לצאת מהמשרד לפני 19:00 ואולי לנוכח
העובדה שאתמול לקחתי פעמי מהמשרד רק ב21:00 מצביעה על עוד יום
עמוס.
אני שוקעת לי במחשבות מסתכלת על השמש ועל המדשאה הירוקה עם
העצים כאשר אני פונה ימינה לעבר המשרד, תמונה פסטורלית מושלמת
לרגע קט לפני שהעומס מתחיל. הטירוף מתחיל!
שעתיים אחרי תחילת העבודה, שיא הלחץ, הנייד שלי מצלצל. מי
שמכיר אותי יודע שעדיף לא להתקשר אליי בשעות האלה, אם זה לא
דחוף ואם אפשר לקצר את העניינים לSMS מה טוב. בחור שיצאתי איתו
לפני כמה שבועות לדייט על הקו (לא הלך לשום מקום מבחינתי,
הייתה שיחה נחמדה, ניסה לנשק אותי - רק שהוא שכח לצחצח שיניים
אך נתתי לו את הלחי ואמרתי לו לילה טוב מתנצל. זה מזכיר לי
שלאחד הידידים שלי היה לפני זמן מה דייט עם בחורה מקסימה עם
ניחוחות לא מושכים במיוחד מהפה, אז הוא קנה לה מברשת שיניים
ומשחה ואמר לה "תכירי, טעם מנטה" אחח איזה אומץ יש לבחור הזה
להיות כל כך ישיר, אבל כנראה היה שם יותר עניין ממה שהיה באותו
ערב אצלי עם הבחור שמצלצל עכשיו). אני עונה לטלפון: "אאא...
אאא...מיכל?" (למה הוא מתקשר? אני חושבת לעצמי... בשיחה הקודמת
יום אחרי שיצאנו הסברתי לו יפה וניכר שהוא קיבל בהבנה את חוסר
העניין שלי). הקול שלו מתייצב והביטחון חוזר: "מיכל?"
"כן?" אני עונה.
"סתם בא לי לדבר איתך" (סתם? אין סתם)
"את רוצה לצאת איתי היום?" (רגע, זה אמיתי???)
הטלפון שלי במשרד מצלצל וגואל אותי מהעניין באלגנטית "שמע, אני
באמצע עבודה, יש לי טלפון וזה לא כל כך מתאים" (נשמע מזעזע,
אבל יש מקומות שאתה חייב להיות ישיר, אני לא אוהבת להיות
מגעילה לאנשים אבל ישירות במקרה הזה השיגה את המטרה).
אין דבר יותר מבאס מלרצות משהו בלתי מושג שגם עבודה רבה לא
תצליח להשיג אותו, זה יכול להיות בן/בת זוג או כל דבר שגורם
ללב שלכם להצטמק. אם הייתי חושבת שיש לי חברה שמתאימה לבחור,
סביר שהייתי עושה את זה. אחרי הכל יצאנו רק פעם אחת, מה כבר
יכול להיות? כבר מזמן הגדירו אותי בחברה כשדכנית. לא כיף
להשאיר מישהו עם תחושת אכזבה, אכזבה קטנה אבל אכזבה. אני זוכרת
שלפני  שנתיים יצאתי עם מישהו מקסים היה דייט מעולה אבל, הבחור
לא התקשר. הגשם שהיה באותו יום גרם לי לאותה אכזבה.  
חצי שנה אחרי הבחור שלח לי אימייל - הוא חשב שאני לא מעוניינת.
למי שתוהה נפגשנו שוב, זה כבר לא היה אותו הדבר (הוא שלח לי
יום למחרת המפגש 257 SMSים, זה נראה לי קצת חולני, החברים שלי
כבר התרגלו שכל הטיפוסים ההזוים מגיעים אליי, מה יספק להם
הומור בכל זאת?) בכל מקרה, קיבלתי כמה תשובות - על עצמי ומאז
כשמזדמן לו דייט, אני משתדלת לשים לב למה שאותו בחור אמר לי
אז.  
הטלפון במשרד שוב מצלצל, השעה כבר 18:30... אני לא אצא מכאן
מוקדם כמו שתכננתי. אני עוברת לי על צ'ק ליסט המטלות שהכנתי
לי, מסודרות לפי דחיפות ומוחקת עוד מטלה. עוברת לה עוד שעה
ואני מחליטה שזהו הגיע הזמן ללכת הבייתה. סוף שבוע הגיע.
אני מגיעה בדיוק שמתחילים לשדר את ה"אח הגדול" - פרק הגמר. זה
מחזיר אותי כמה ימים אחורה, ישבתי עם אדווה בבית קפה כאשר
ליידנו 4 נשים באזור שנות ה40 המאוחרות -50 לחייהן, נושמות
וחיות במלוא הדרן את האח הגדול. האחת הולכת עם מדבקה נגד אחד
הדיירים, השנייה מנסה להעמיד פנים שהיא אחת הדיירות ונושא
השיחה הוא כמובן מה היה בבית, הן משלבות את החיים שלהן בשיחה
תוך כדיי שהן מחקות את דמויות הבית כאילו היו אלו הן עצמן: מ ח
ז ה !  המלצרית ניגשת לשולחן שלהן והן מדברות איתה, עדיין
במסגרת חלוקת התפקידים, כאילו היה הייתה התכנית מרכז עולמן
הרוחני, התרבותי והחברתי.
בשלב מסויים הן הולכות, ממציאות לעצמן משימה. היכן מתחילים
ומסתיימים הגבולות? אילו היה מדד האח הגדול, הן לודאי היו
במעלה הסקאלה. אני חושבת שהגבול בין ההנאה מתכנית ריאלטי
(שמבחינתי היא ניקוי ראש אחרי יום עמוס) לבין ההתחקות אחר
ריאלטי ביומיום נעשה דק.  
באשר למילות סלנג מסוימות ההופכות פופולאריות זוהי פאזה אחרת
לגמרי מבחינתי והדבר נע בין ציר הלגיטימיות לציר הפתטיות, כך
למשל, אם נחזור לאכזבות קטנות, בתיכון אחד מחברי הטובים (שהוא
חבר טוב עד היום) היה אחד הבחורים המבוקשים בתיכון, במטרה
למשוך את תשומת ליבו היו נשים רבות מחקות את סגנון הדיבור שלו,
כאשר חלק ניכר מהסלנג הוא שאף ממני... אחד המחזות הנדירים היה
לגלות שאנשים התחילו לדבר כמוני. כאילו הפך הסגנון שלי מייחודי
שלי לנחלתו של כלל התיכון. הסתכלתי עליו ואמרתי לו בזעזוע: "זה
המשפטים שלי!" הוא צחק ואמר לי : "כן אני יודע הדבקת אותי
וכולם נדבקו ממני". כך הפך הסלנג הפרטי שלי ל"מדד אהבה" ככל
שבחורה התחקתה יותר אחר הסלנג שלי היא הייתה דלוקה יותר על
ידידי הטוב.
"בייגלה, בייגלה..." יום ראשון שוב כאן ואיש הבייגלה בדיוק
חוצה את הגשר, אז מה המדד שלך?