כרעתי תחתייך, לא רציתי בי.
נסוגתי באמונה שלמה מעצמי.
העזתי לפרוץ את גבולות התמיד
פחדתי לספר עד כמה מפחיד.
בחרתי להסתפק בבלתי מספק
פינה להניח עצמי ובקושי להתרפק.
סבלך בער בדמי שהתרת ללא חת
כשצחקת מבפנים לעיוורוני, לא אחת.

ימים של מהלומות ולילות של שדים
ערים היו, שקטים, מתלחששים.
ביזיתי עצמי למראך הנבוב, לאיוולת,
עולה בי ריח גופך, עודני נזכרת,
איך התבוססתי בשאריות הריקבון,
העמדתי פנים, פני מחוסנת עלבון.
רצתי חזרה לאדמה, מחוסרת ברירה
אוספת שבריה של חלודת העטרה.