אני: תפסיקו לדבר שלושתכם בו זמנית...
הוא: די כבר לבקר מנטליות ישראלית.

הגיע הזמן שתשלים,
ככה אנו מדברים.
ואם אתה קולט לאט -
הבעיה שלך בלבד.

אני: אם יורשה לי, רק רציתי לציין:
שהדרך הטובה ביותר להתגונן,

כמובן, שזה לתקוף.
אם אתה עדיין קוף,
הבחירה שלך בלבד,
האדם - גם הוא פרימט.

הוא: כן, אתה הכי חכם, מנומס ואצילי.
אז למה עלית ארצה, אם כולנו אווילים?!

אני: כאן אני רוצה לחיות...
הוא: אז תפסיק עם הנחיות!
באת הנה בלי פרוטה
וקיבלת סל קליטה.

זאת כפיות טובה מוחלטת מצידם של מיעוטים...
אני: אל תשכח אדון צבר שגם אנחנו יהודים.

אל תחשוב שהחיכוך
רק משוני בחינוך.
הטעות הזאת הייתה לי,
אך השוני לא מנטאלי.

העימות הזה בינינו רק בגלל הגינונים:
כשאחד נשאר חיה - אחר שואף לאלוהים.

אין כל קשר לעדה,
כי ביקרתי בני אדם
שמתוקף נסיבות
נוהגים כמו חיות.

הוא: במסווה הגינונים ההתנשאות שלך טמונה.
נאמר:  'חיות' אנחנו בצורה כה עדינה

מה 'תודה' לומר עליי,
כי פקחת את עיניי
ועכשיו אני מודע
שאינני בן אדם?!

אם אתה כה משוכנע שאכן חיות שלושתינו,
לך עדיף לביתך ואנחנו לביתנו.

כבר פקעה הסבלנות
מסוג זה של עדינות.
ונהיה פה מסוכן -
הטורף מול הקורבן!

אני: טוב, טעות שלי. צדקת. התנשאתי, מצטער.
תדברו כפישדיברתם, לא אציק לכם יותר.

לא כשרכב ציבורי
יתמלא ב'אבירים',
כך אם יעמוד נכה,
אף מושב לא יתפנה.

גם כשתגרד ערווה, לא אוציא מפי אף הגה.
גם כשתגהק בקול, לא אומר מילה כנגד.

כשאתה, קוף מכופף,
תוך כדי חיטוט באף
(ורואים עוד ה'חריץ')
בלי בושה פתאום תפליץ,

אקבל את זה ברוגע ואצליח להבין
שאתה, ודאי, הדגם לדמויות חנוך לוין.