כמה פעמים שאני מנסה ומשתדלת, באמת שאני משתדלת. אבל זה כל כך
רחוק ממני.
התבגרתי.
אין לי עדיין שערות לבנות, אבל אני בטוחה שזה לא רחוק ממני כמו
שאני חושבת.
שני האחים שלי כבר חושבים על צבעים לשיער.

מה אפשר לעשות? גנים דפוקים. תקוות מאוסות.
אולי אין תקווה ששווה דייה את הכמיהה הזאת אליה? אולי היא לא
קיימת.
המחשבה הזאת מפחידה אותי כל כך.
אבל היא חיה ונושמת והורסת ואוהבת. היא ישות בפני עצמה.
אני מנסה לאלף אותה, לשים אותה בכלוב תואם.
והכלבה והחתול שלי מסתכלים עליה ונקרעים עליי מצחוק.
"מה את קשורה?" הם שואלים אותי תוך כדי התקפים בלתי נפסקים של
השתוללות לא מרוסנת.
"אני לא יודעת" אני עונה. באמת שאני מנסה למצוא עוד פעם שליטה,
איזון. משהו שיחזיר לי שקט.
אבל אני מתחילה לחשוש שזה לא קיים. אני מתחילה לחשוב שאולי אני
תלושה יותר מדי כדי למצוא את זה. אולי אני תלושה מכדי למצוא את
זה.