ישבתי וחיכיתי. וכי מה היה עלי לעשות? להצטרף להמונים בעמידה
כדי להקל על המתח הציבורי, המדבק? לידי אדם מבוגר, מדושן,
ממתין ומטופל על ידי בנו, שומר סף עב צוואר. הוא מפגין סבלנות
רבה לאביו המפונק שנוהם מדי פעם לעברו ברוסית ובו בזמן עיניו
הדגיות בוחנות את סביבותיו. משמאלנו, קבוצה של בני נוער יושבת
ומדברת. נראה שהם בעיצומו של טיול שנתי מטעם בית הספר. לפתע
קול שירה מפציע ועולה מהם, ואישה מבוגרת וכריזמטית, ברעמה
מתולתלת של שיערות לבנות שקצותיהן רוטטות, מנצחת על תלמידיה,
מרוממת את הקולות הרעננים לשיאים, מנווטת אנרגיות וניזונה מהן
בעת ובעונה אחת. "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל
כל ישראל", הם שרים ואני לוחש אמן. יש משהו בחוויה הזו שמצליח
לגעת בי, כמו טקס דתי בכנסיה שבסיומו שרים נערי כמורה לבושי
לבן, כמו לוחמי אינקה החוזרים אחרי מנטרות השאמאן הראשי לפני
יציאתם לשדה המלחמה. אולי זה סימן מלמעלה, שההרפתקאה הזו תעלה
ותצליח.

פניתי ללכת, הצטרפתי לזרם המחבק, החמים. השמש המפתיעה של יום
חמסין בתחילת מרץ סנוורה אותי כשבהיתי במרחבים כמעט ריקים לכל
עבר. למרות שהייתי לבדי, לא הרגשתי תלוש, אולי בגלל שאף אחד לא
באמת שייך למקום הזה, שאינו כאן ואינו שם, כמו היינו בפרוזדור
שבקצהו האור הלבן שאליו אנו מגיעים בסוף חיים אלה. חזאי מצב
הרוח ודאי היה מדווח כי שעת אחר צהריים מוקדמת זו תפסה אותי
במוד של חדות אופיינית מלווה בפסימיות אוורירית. דאיתי מעלה,
ללא פחד, מעודד משלל הכשרונות המזמרים שכעת, כשהיו קרובים
אליי, התבררו כמתבגרים טיפוסיים שאינם זכים במיוחד, אך
התרגשותם והחיוניות שבתנועותיהם פיצו על כך.

הזמזום נמשך, אפילו התחזק. נהרות המקהלה, שוצפי חיות ורווים
בהורמונים, עולים על גדותיהם ומציפים את המעברים. הורים צעירים
ותשושים מנסים להגן את פעוטיהם, גופם כסכך, שריריהם נדרכים
ונרפים בהתאם לתזוזות תחת רגליהם. קבוצה של גברים דתיים מלמלמת
ביידיש, מוסיפה קולות אותנטיים יהודיים למהומה. נדמה שקרעי
השמיים כבר שעות מתקדמים אט אט לעבר השקיעה. מראה מרגיע הופך
מעצבן כשהזמן נמתח ותקווה לא נראית באופק. תחושות שונות עולות
בי ככל שהיום מתארך. מדי פעם, חרדה תוקפת אותי, מעצימה דמיונות
ומייצרת סכנות ותרחישי אימה. כנראה שהשעמום משתלט עליי. קודם
הייתי עצוב ומיואש, אחר כך נפעמתי ומדי פעם צללתי לעומקו של
סיפור, פנטזיה. יצורים מכונפים הטילו את אימתם על העיר, יורדים
מן השמים כדי לסעוד, הופכים תושבים תמימים ומנוולים כאחד
לגלמים נטולי נשמה. אולם לא באמת הצלחתי לברוח מהמציאות אליה
נקלעתי. הבטתי בהשתקפותי ומבלי משים עיוויתי את פניי ותהיתי על
השילוב בין ערבי שחור עיניים ושיער ובין נסיך פולני עדין וצחור
עור, אותו דימוי עצמי שפיתחתי במהלך השנים. ערב רב של רגשות
ירדו עליי, נע בין געגועים, עוקף ותוקף הררי בעיות, מדלג בין
סלעי תשוקות וצולח שלוליות של אשמה.

היום סוף סוף יורד לו. עוד שעה, רק מקורות אור מלאכותיים יאירו
את סביבתנו. אנחנו חזקים מהטבע, גוברים על כח המשיכה ועושים
בעולם הכחול כרצוננו. כך חושבים רבים, אני איני ביניהם. מחשבות
חדשות עוטפות אותי, על דלקים המופקים ממאובנים ועל הסופיות
שבדרך החיים הנוכחית של שבעה מיליארד בני אדם ושותפיהם בכח
מממלכות החי והצומח. זו דרך מלנכולית להעביר את הזמן, כל שנייה
מהדהדת בשעון הפנימי.

המולת האוויר, בכי התינוקות והחושך מלווים אותי, יחד עם ציפיה
הולכת וגוברת, בדרך לקרקע. הטייס, כמו ילד, משחק בהגה ומאתגר
את עצמו לגעת במסלול בקלילות, נשיקה מרפרפת שסוחטת מחיאות
כפיים מהצופים.

חזרתי הביתה, לניו-יורק.