המראות האלה מלווים אותי מאז ילדותי. אבא מגיע הביתה מאוחר
מהצבא, מוריד את המדים על הכיסא, חולץ את נעליו וסוגר עם
הגומייה, ממלמל משהו לא ברור, רוכן על הצלחת, שוקע בעיתון
ונרדם בסלון מול הטלוויזיה. ואותך, אמא, אני זוכר מתבוננת בו
בהיחבא בפנים נפולים - ושותקת. זאת האימא שהכרתי. עצובה,
אומללה, פצועת לב, רק לעתים רחוקות החליף צל של חיוך את הבעת
המרירות שחרצה בך קמטים בטרם עת. גופך התנהל באיטיות, בלאות,
עינייך היו כבויות, אך יותר מכל קרע את לבי הבכי שלך.
התייפחויות שקטות, חנוקות, שמא מישהו ישמע. ואני שמעתי, לא
ידעתי לבטא את תחושותיי במילים, אבל הכאב שלך חלחל אליי והפך
לחלק ממני. אני לא זוכר אתכם מבטאים חום או אהדה זה כלפי זה,
לא במילים וגם לא בשפת הגוף.
לא היה ביניכם דבר משותף. שני אנשים, שאולי אהבו לפני מיליון
שנות אור, אבל חיים כזרים תחת קורת גג אחת. בבית שררה בדרך כלל
דממה מעיקה, שהופרה רק על-ידי הוויכוחים ביניכם. חילופי דברים
עוקצניים, שהתלקחו במהירות למריבות עזות. מעולם, מעולם, לא
זכיתי לראות ריב שהוביל לפיוס, אלא רק כאלה שהביאו לנתק מוחלט
שנמשך ימים ושבועות. והכי גרועים היו הלילות, אז הרשיתם לעצמכם
לתת דרור לכל הרגשות העוינות. הסרתם את הכפפות ונלחמתם
באגרופים חשופים. ואני טמנתי את ראשי בכר כדי לא לשמוע את
הקולות, את המילים.

גדלתי כילד סגור, ביישן ומפוחד, חושש ממה שיביא עמו המחר.
הייתי אחוז חרדה מפני היום שבו תיפרדו, כי רציתי להיות כמו
כולם. אבל בו בזמן הבנתי שכל אפשרות עדיפה מהמצב הקיים. את
זוכרת, אמא, את השיחות בינינו? הן גרמו לי להזדהות איתך באופן
מוחלט, לראות רק את הצד שלך. במידה מסוימת החלפנו תפקידים. אני
הייתי זה שתומך, מנסה להרגיע, ואף מפציר בך שוב ושוב להיפרד
מאבא. בתחילת שנות העשרה שלי עזב אבא את הבית למספר ימים.
דווקא בתקופה זו נפתחתי ופרחתי. אני זוכר את הערב שבו הוא חזר
הביתה ובידו תכשיט יקר, ואני התחננתי גבוהה שלא תיקחי את
התכשיט ותאפשרי לו לחזור. זה לא עזר. בחרתם להיתקע זה עם זה
עוד ועוד. כלפי חוץ העמדתם פנים שהכול בסדר, גידרתם את הבית עם
עצים ירוקים שלא יראו מה קורה בפנים, אך המרחק ביניכם רק גדל.
התפללתי שיהיה לכם האומץ להתגרש, אבל אתם פחדתם. לא הבנתם
שיותר גרוע לא יכול להיות. בתהום העמוקה הזאת שנפערה ביניכם,
הייתי לעתים הגשר, לעתים החבל, לעתים החוט (הבנתי זאת רק לאחר
שעברתי טיפול ממושך.
יחד, אך כל אחד לחוד, ליוויתם אותי ביום הראשון של כיתה א',
בטקס מצטייני המשק, בשבועות, במסיבת בר המצווה שלי, ביום גיוסי
לצבא, וביום שסיימתי קורס קצינים. ורק אז התגרשתם. כבר לא היה
גשר, לא חבל ולא חוט. עשיתם זאת לאחר שלושים שנות נישואים
מחוספסות ומתישות.
מאז עברו שלושה חודשים או יותר, והנה - אתם משקמים כל אחד מכם
את חייו ובונים עצמכם כל אחד בדרכו שלו. ואני? אני הייתי בטוח
שעידן חדש בפתח, חשבתי שזאת הזדמנות להיוולד מחדש, וסוף כל סוף
להכיר אתכם. משוכנע הייתי כי החיים שכפיתם על עצמכם כול השנים
היו קליפה קשה אליה לא ניתן לחדור, הגירושים אותה יישברו, ואני
יגלה אימא ואבא חדשים.
הזמן עובר, אבא ממשיך הלאה בצעדים כבדים, ואת משתנית, את יוצאת
אל החיים לתפוס כול מה שרצית ולא יכולת, את נוסקת למרחקים, כמו
תינוק שלומד ללכת, נפלטת למקומות חשוכים, מגלה את עצמך מההתחלה
שלא הייתה לך מעולם. אני מסתכל עליך ונשבע שאני יכול להבין
מאיפה זה בא. מדמיין אותך דוהרת בצעדי ענק אל קצה ההר שבנית
כול חייך, וקופצת לתהום, רוצה לשכוח את כול מה שהיה לך, מנסה
להשכיח ודבר לא לזכור, מתאבדת נפשית בניסיון כושל להחיות את
גופך שלא זכה באור מן ההפקר.
אומרים שהנשמה מתה כמה רגעים לפני שזה מגיע לגוף, ואת... אישה
יפה ונשמה אין בה. זכר לאותה אחת שגידלה אותי איני מוצא.
בבית הספר כשהייתה דילמה קיומית, היו אומרים שזה כמו השאלה  "
את מי אתה אוהב יותר? את אימא או את אבא " ואני לעצמי הייתי
עונה שזה פשוט, תמיד ידעתי שזאת אימא. רק את גילית כלפי רגש.
את חייבת להבין שעד לא מזמן לי היה ברור שאת הכתובת לכול דבר,
ואבא זה מי שמפרנס ודבר לא מעבר. היום אני מקווה לא להיתקל
בשאלה כזאת כי אין לי עליה תשובה.
אז לכי... עשי כול מה שנפשך דורשת, הגשימי את שנחסך ממך, זאת
הייתה בחירתך להצמיח קליפה כזאת מעלייך, וזאת בחירתך כזכותך
לשבור אותה, צאי אל העולם שלא ראית אף פעם, תקפצי כמו נכה
שהבריא מכיסאו גבוהה, תזרקי אותו לרצפה שיתפרק לרסיסים, שלא
ישוב לעולם. לכי אל דרכך המיוסרת, ואין לי ספק שהיא אכן כזאת
מיוסרת וכואבת, יכולתי לשנות אותה אם רק היית נותנת, הייתי
מחבק אותך בחלק מהזמן, זה היה משפיע רבות על ליבך הדואב מהצער.
יותר מאשר את פוגעת באנשים שסובבים אותך, את פוגעת בעצמך וזה
הכי כואב. לעמוד מולך חסר אונים, לראות אותך הולכת ומתרחקת,
פוצעת את נפשך וגופך בלי הרף, כואב להיות קטן כל כך, חלש כך
כך, ללכת לאיבוד בים של ספק. כואב להיות לבד בלילה כשאני חושב
מה עובר עליך, ולרעוד מקור, כואב יותר לדעת, שזה יעבור. זה הכי
קשה, זה הכי נורא, לדעת שמתישהו, לא אקבל אותך בחזרה למרות
שהבטחתי שתמיד יהיה לך לאן לחזור. לדעת שהכאב, לאט לאט ייעלם,
ואת תהפכי להיות, עוד אדם מן השורה. זה הכי מפחיד, זה הכי בלתי
נתפס, לדעת שיבוא היום, שבו כבר לא אכעס. לדעת שעוד מעט, אפסיק
להרגיש...אפסיק לחשוב...אפסיק לדאוג...אפסיק לבכות...אפסיק
לחשוש...אפסיק לשנוא...אפסיק... הכי כואב זה לשכוח אותך, הכי
כואב זה לשלח אותך כי כבר האיכפת - הפך להיות קשה ופוגע, זה
הכי כואב... זה הכי... זה כבר לא כל-כך... באהבה וצער נתנאל.