זה עמד לי על קצה הלשון ולא נפל, גם כשפערתי את פי לרווחה
וחשפתי את הלשון לרוח הים החורפית. מלבד כמה כוויות קור על
שיניי המתקהות לא קרה דבר.
ניסיתי למשוך את זה החוצה בכוח.פתחתי את פי לרווחה פעם נוספת
וחשפתי את הלשון, במקום סגור ובטוח, באופן יחסי.אחזתי בזה בין
שתי אצבעותיי ומשכתי, אך זה היה חלקלק ובמרווח שבין שתי
אצבעותיי נותרה מולקולה קטנה של אוויר, בזמן שהתרחקו מפניי
במהירות גדולה, באופן יחסי.
רעיון מבריק, באופן יחסי, קם לחיים במרווח שבין אוזניי.יצאתי
לכיוון המכונית הישנה והדהויה שלי ופשפשתי בתא המטען, עד
שמצאתי את אחד מכבלי ההתנעה.חזרתי אל המרחב הבטוח וחיפשתי
נקודת אחיזה קטנה, במציאות.היא הופיעה אל נגד עיניי בתור ידית
של דלת. חיברתי אליה קצה אחד של כבל ההתנעה. אחרי כמה מטרים
וכך צעדים חיברתי את זה לקצה השני של הכבל.ב פה פתוח מילאתי
ריאותיי אוויר וזינקתי לאחור. הצלחה הכי טוב למדוד באופן
יחסי.
את הרעיון המבריק הבא שקם לתחייה במרווח שבין אוזניי, הרגתי
בדקירות סכין עם הסכין שהייתה חלק מאותו רעיון מבריק, לאחר
שהרמתי את ידית הדלת שנעקרה ממקומה.

זה הציק לי כמו פצע על הלשון ומה שלא הלך בכוח ילך במוח.

אז חשבתי. ניתחתי את הבעיה, פירקתי אותה לגורמים וסעיפים,
ציירתי סכימה על הקיר שבחדר האמבטיה כשבהיתי בזה בראי, פיצלתי
את הסעיפים לתת סעיפים, חיפשתי פיתרונות במנועי חיפוש
יומיומיים,מגזינים דו חודשיים ופורומים שונים, קראתי מאמרים על
כירורגיה אוראלית ותיאוריית היחסות, אבל לא מצאתי פיתרון.

ניסיתי להטביע את זה.לגמתי מבקבוק המים, סגרתי את פי והקפדתי
לנשום דרך האף.לא פתחתי את פי עד שנתפסו לי שרירי הלחיים בפעם
הראשונה בחיי.ההישג המרשים הזה, באופן היחסי, התגמד כשגיליתי
שיש לזה יכולת לשרוד גם מתחת למים.
החלטתי להרעיל את זה.עמדתי מול הארון, הגבוה והארוך שבחנות
המשקאות וחיפשתי את הרעל המתאים והיחסי.צורת הבקבוק לא הייתה
שונה באופן מיוחד, אבל שילמתי מחיר זול ויחסי, כראוי לבקבוק
ערק איכותי עד פושר. הרעלתי את זה שוב ושוב, הלוך וחזור, מלמטה
למעלה, מהימין אל השמאל, מהלפנים אל האחור. תם הנוזל בצורת
הבקבוק ובשמחה טיפשית, איכותית עד פושרת, התנודדתי אל הפאב
הראשון שהסתחרר לכיווני והמשכתי במסכת ההרעלה. התמודדתי עם
השלכות הלילה המוקדם עד סופו של הבוקר המאוחר.

מים זורמים, מעוררים ומחיים, שיצאו בדרך פלא מצינור ברזל
שהתמקם אי שם במעלה הקיר שבחדר האמבטיה, הם אלו שעזרו לי
להמשיך אל אחר הצהריים המוקדמים, לצאת לטייל בין קרני השמש
ולחמוק מכותלי המצוקה הנמשכת שנגרמה לי בעודו עומד לי על קצה
הלשון. בחרתי באחד מסוגי השוקולד וטעם נוסף שיתאים למתיקות
המרה של הראשון ויצאתי מהגלידרייה עם גביע אחד יותר משהיה לי
וכמה מטבעות פחות ממה שלא היה לי.נפטרתי מגביע הגלידה במהירות
ובחמה.נוכחתי, שאפילו דבר מהנה כמו גלידה ביום קיץ העומד נבדל
באמצע החורף, היה חסר טעם כל עוד זה עומד לי על קצה הלשון.

הטיול המשיך, ללא גלידה בטעמים כאלו או אחרים, תחושות של כעס
וייאוש התחלפו בהדרגה יחסית, לאדישות וכשזאת לא יכולה הייתה
לקול גלי הים התחלפה לשלווה.

כשחזרתי אל שולחן הכתיבה, פתחתי דף חדש והתחלתי לכתוב.

" זה עמד לי על קצה הלשון ולא נפל, גם כשפערתי את פי לרווחה
וחשפתי את הלשון לרוח הים החורפית. מלבד כמה כוויות קור על
שיניי המתקהות לא קרה דבר.
ניסיתי למשוך את זה החוצה בכוח.פתחתי את פי לרווחה פעם נוספת
וחשפתי את הלשון, במקום סגור ובטוח, באופן יחסי. אחזתי בזה בין
שתי אצבעותיי ומשכתי, אך זה היה חלקלק ובמרווח שבין שתי
אצבעותיי נותרה מולקולה קטנה של אוויר..."