אני כבר לא ילד, גם לא בן עשרים, אבל רק לאחרונה התחלתי
לימודים לתואר. אני מגיע פעמיים בשבוע לקמפוס ושומע הרצאות
במשך שעות. דווקא נחמד לעזוב קצת את הבית ואת השגרה, לראות קצת
עולם. הקמפוס שלנו נמצא ליד הקניון אז בין הרצאה לשיעור קופצים
לשם, לתפוס כוס קפה ועוגה, נחמד.

אלא שהקניון זה לא רק קפה ועוגה, יש שם חנויות ומסעדות...ויש
גם דואר. כן, סניף דואר. אף פעם לא הבנתי למה הולכים לדואר.
חוץ מלקנות בולים מה יש לעשות שם? אבל אז בדיוק נחסם לי כרטיס
האשראי לכמה שבועות ולמדתי שבדואר משלמים חשבונות. חשבון החשמל
הגיע אז חיפשתי את הדואר בקניון, זה לא היה קל. בסוף מצאתי,
באחד הקצוות של הקומה השנייה, סניף דואר קטן.

כשנכנסתי הבנתי למה כמעט לא יוצא לי להגיע לדואר. תור של כמה
אנשים השתרך שם, מהירות תזוזה כמעט אפסית. עמדתי לי בתור
וחיכיתי, לחוץ, עוד חמש דקות מתחיל השיעור הבא.
דקות עברו והלחץ גובר, כשהגיע תורי כבר הייתי עצבני. ואז קרה
משהו מאד מוזר: הפקידה הסתכלה עלי... וחייכה.  בין רגע נעלם
הלחץ, פגה העצבנות. רציתי רק לעמוד שם מול החיוך הזה לנצח.
להיות שם עם הפקידה והחיוך ולא ללכת לשום מקום. תבינו, זה היה
חיוך קטן ומנומס, אבל הבחורה הזאת פשוט הקרינה איזה משהו. אני
לא יכול להסביר את זה אבל היה בה משהו שונה כל כך שפשוט
נמסתי.

גם אחרי שסיימתי שם ויצאתי לקח לי זמן להתאושש. כל הזמן רק
חשבתי עליה, הפלא המהלך. לא זכרתי אפילו את הפנים שלה, רק את
האנרגיה הזאת שהייתה שם, את החום שמילא אותי.
השבוע הבא הגיע ואני מצאתי לי סיבה ללכת לדואר. הפעם כבר הייתי
מוכן, עמדתי בתור והסתכלתי. היא הייתה יפה, יפה מאד. תווי פנים
מעוצבים, פה מתוק ועיניים מהממות. אבל זה לא זה, היא הייתה
מיוחדת, באמת. היא הקרינה איזשהו חום אנושי, משהו נעים שנובע
מלב גדול. לב שמאמין בעצמו מספיק כדי להקרין גם לאחרים
אנושיות. היה לה קסם לבחורה הזאת, היא הייתה פרח, סוג של מלאך.

כשהגיע תורי הפקידה השנייה הייתה פנויה, ניגשתי אליה והסתכלתי
על הפרח שלי מהצד. דווקא לא נורא, אולי אפילו עדיף שלא תראה
אותי עומד בפניה. עוד הייתי יכול לפשל ולומר לה איזה משהו
טיפשי.
הימים עברו וכבר למדתי על כל מיני דברים שבשבילם צריך דואר.
פעמיים בשבוע, כשהייתי מגיע ללימודים, הייתי קופץ לסניף
שבקניון. אם לא היה לי חשבון או משהו לשלם הייתי פשוט קונה
בולים. אם לא היה תור הייתי הולך וחוזר מאוחר יותר, התור מאפשר
לי להסתכל עליה ולחלום. למדתי אותה. היא הייתה מקבלת כל אחד
בחיוך קטן ומבט מבין, גם האיש הכי עצבני היה נרגע מולה. גם
אליי היא הייתה מחייכת בנימוס, תמיד ניסיתי לראות אולי אני
מוצא חן בעיניה. לא שיש סיכוי או משהו, אבל לך תדע.

היא הפכה להיות חלק מהחיים שלי, הייתי תופס את עצמי יושב, ככה
סתם באמצע היום, וחושב עליה. בניתי בדמיוני  פרופיל שלה:  יש
לה אופי, היא ייחודית. (היא עובדת שם רק אחר-הצהריים, בטח
בבקרים היא לומדת, משהו איכותי כזה, מדעי הרוח או הוראה. ) היא
אחת כזאת שהחברות שלה לא יכולות בלעדיה, תמיד מספרות לה הכול
ומקבלות ממנה חיזוקים.  היא טיפוס משפחתי, בטח מתייחסת מאד יפה
להורים. החבר שלה... טוב, לא נעים לי לחשוב על החבר. אולי אין
לה...

האמת היא שכמעט לא חשבתי עליה בצורה רומנטית. אנחנו מגיעים
מעולמות שונים, הרקע שונה ויש בינינו פער של כמה שנים. חוץ
מזה, אני לא פנוי לקשר זוגי...
בשבילי היא הייתה סוג של מוזה, משב רוח מרענן ביום חמסין.
הייתי מגיע לשם, לסניף, כדי לראות אותה ולשכוח מכל המורכבויות
של חיי. אני בתקופה קשה, של חיפוש, של אי וודאות.  משהו בה גרם
לי לראות אותה כאי של אנושיות בתוך הכאוס שמתחולל בנפשי
פנימה.
עם הזמן התחלתי לחשוב שאולי נוכל להיות חברים. לא משהו רומנטי,
ידידות כזאת. קשר של לשבת ביחד על כוס קפה ולדבר. היא תוכל
לספר לי על החיים שלה. מי יודע, אולי כמו אח גדול אוכל לייעץ
ולתמוך, הרי גם לה יש בטח כל מיני קונפליקטים. אני אוכל לספר
לה על עצמי, על החיים שלי. היא תקשיב ותבין ותחייך והכול יהיה
בסדר. למה שלא נהיה ידידים?

לא פעם הגעתי לדואר עם החלטה, תוכנית: כשיגיע תורי אני אזרוק
איזו בדיחה או משהו והיא תחייך. ואז אני אחייך את החיוך הכי
מקסים שלי- חיוך של עיניים כחולות - ואומר משהו כמו "מה את
אומרת שנשב על איזה כוס קפה יחד? את מסיימת בשש, נכון? אז אולי
שש וחצי, כאן ליד, ניפגש? ". כמובן שלא הצלחתי אף פעם להוציא
משפט מהפה. המקסימום היה איזה חיוך ואמירה טיפשית כמו "הנה
אנחנו שוב, אה? ".
בשלב הזה היא כבר בטח מבינה שיש לי איזה קראש עליה ואולי אפילו
נבוכה קצת כשאני מגיע. שלא תבינו לא נכון, אני לא מכוער או
משהו ואני לא פריק. זה רק שהיא בחורה בת עשרים אולי עשרים
ואחת, ואני.. טוב, אני כנראה לא בסגנון של החבר'ה שלה, אני
משהו אחר.
יום אחד החלטתי שאני מגזים: בחורה יפה עם קסם אמיתי, נכון, אבל
לא צריך להיסחף!  תקפוץ לדואר רק מדי פעם, כשצריך, ותתחיל
להיגמל. הרי לא חשבת באמת שייווצר ביניכם קשר, נכון?  
נכון, אבל בכל זאת היום אלך. כשהגעתי היא לא הייתה... וכך גם
בפעם הבאה, הייתי מבולבל קצת.
כשהגעתי שוב -והיא איננה-  כבר לא יכולתי להתאפק: " מה עם..
זאתי.. איפה היא ? ", אפילו את שמה לא ידעתי.
 " אה.. היא עזבה." אמרה לי הפקידה השנייה.
 "מה ז'תומרת עזבה ?!", הייתי פשוט בשוק.
 היא הסתכלה עלי ופתאום כנראה הבינה, משהו בקול שלה היה רך
יותר  כשהיא אמרה: " היא עזבה, היא כבר לא עובדת כאן יותר".

   יצאתי מהדואר, מהקניון, וחזרתי לקמפוס. ההרצאה שהייתי אמור
לשמוע עברה לי ליד האוזניים. הייתי נסער ומתוסכל, פתאום נפל
האסימון: לא אראה אותה יותר... לעולם. ואני מאוהב בה... באופן
בלתי הפיך - ילדותי כזה ומתוק - כמו שילדים אוהבים. והיא לא
כאן ואין לי אותה להגיד לה את זה...  וזהו.  
                                                         
מרץ  2010 . ירושלים.