כשאני מוריד, הכל נהיה קצת מפוזר:
הצורות פחות חדות.
הגבולות פחות ברורים.
הצבעים מתערבבים.

הצעדים שלי לא בטוחים.
המבטים תועים, תוהים.

היד נשלחת בהיסוס
מגששת את דרכה לבד.
העין לא עוקבת,
לא נותנת יד.

הגוף תר את החיבוק,
את העטיפה המגנה.
לפעמים אני עוצם.
מקשיב למנגינה של המילים.
נותן להבנה
לחדור יותר לאט,
לחלחל יותר בשקט.
הגוף סופג אחרת כשאני מוריד.
דברים נראים אחרת.

או לא נראים בכלל.
הדברים הרחוקים הם רחוקים מדי.
אני עוזב אותם, מניח.
מתמקד בכל מה שקרוב אליי
מרחק של נשימה.
לאט אני משיל את עטיפות הנשמה

כשאני מוריד, אני נהיה קצת מפוחד.
אבל אחרי קצת זמן לבד:
מתרגל, והדברים נהיים נוחים.
הטשטוש נהיה מרגיע.
נשען אחורה ומניח לרגש להגיע.

יש בכל זאת יתרון
בלהיות כל כך פגיע:
אני לא חייב דבר לאיש, הרי
איני יכול דבר.
כשאני מוריד אני פתאום חופשי ומשוחרר.

אי אפשר לצפות ממני לדבר:
להגיד משפט מובן,
לעשות משהו חשוב.
אני יכול ללכת למקום,
ואז להתחרט. לשוב.

כשאני מוריד, אני נהיה אדם אחר.
קטן יותר, חשוב פחות.
לא כל כך בוגר.

אז עכשיו אני מוריד, מביט באור.
הוא מחולק עכשיו למשבצות קטנות.
אני נכנס לתוך אחת
ומסתתר.