פעם היה קל יותר לכתוב.
הטקסיות ששיוותה לכל תחושה חגיגית.
האצבעות אוחזות בעיפרון, והקרביים מיהרו לדמם על הדף האילם.

שכחתי איך מדברים.
לפני שהספקתי לעצב משאלה היא נענית ברצון רב, בכוונה מלאה.
בתוך נפשי ציפורים שהורגלו לרעוב בשבי, לדמם על מזבח הכמיהה.
נמצא מזור לכל מכאוביי.
פרט לאחד.
פרט לזה שלא גילה לי את שמו גם בלילות החשוכים ביותר,
לאותו אחד שלא היסס וצרב את בטני גם בימי הקיץ הארוכים.
אין לו שם.

לא אוכל לבקש ממנו לחזור.

והוא מהתל בי.
לרגע שמחתי שנטש.
לרגע הרגשתי חלולה לבדי, בין כל האושר הזה.
הכמיהה לכמיהה.

מפעם לפעם אני מזמנת את נוכחותו בכוח הרסני.
השד הקטן מתעורר ויורק אש.
זוהר באורות השאול, הפרתי מנוחתו, כעת הוא מתנקם.