מה שבאמת הייתי צריך לעשות זה לקום בו-ברגע ולצאת בהפגנתיות
מהכיתה, אפילו שהחלונות במסדרון לא פנו לכיוון צפון. לצערי, כל
מה שהמבוגרים אמרו נראה לי באותו זמן כמאוד חשוב.

זו אולי הפיסה הבהירה ביותר מזכרונותיי מכיתה ו': זה היה שיעור
אנגלית ואני הייתי עסוק בספירת הדקות עד סיומו, בתקווה
שפעילותי המסורה במניית הזמן תמנע מהמורה לבדוק את שיעורי הבית
שלי.

חלונות הכיתה הגדולים משמאלי פנו לכיוון צפון. חודש לפני-כן
כרתו את האורנים שצמחו בצמוד לחלונות וכעת ניתן היה לראות בהם
את השמיים בתמונה רחבה.

כל שאני זוכר מהמורה הוא קארה שחור, אף מעט נצי ועור צהבהב.
בשיעור ההוא האופן בו דיברה אנגלית הזכיר את האופן בו אלפקה
לועסת חציר, ואז אחד הילדים אמר "תראו!" - הבטנו לכיוון החלון
וראינו: השמיים בחוץ הלכו והתכסו בדגים ירוקים.

היו אלה דגי תוכינון גדולים כחתולים, צורתם כצורת עיניהם של
ארמנים. זוג סנפירים קטנים וזורמים-למראה בצדי גופיהם העגלגלים
חתרו באוויר בקצב. התוכינונים התקרבו במהירות מכיוון
צפון-מערב, כמעט נוגעים בדודי השמש וצמרות עצי השלכת, נעים
בתיאום ובצפיפות, זנב בצד סנפיר, משחירים באלפיהם את השמיים,
קרובים מספיק כדי שאפשר יהיה לראות את עיניהם השחורות
הנוזליות, את הפסים האדומים הדקים בין חרטומם לזימיהם. הכיתה,
המוארת בנורות פלורוסצנט, נראתה בהירה לפתע והאור הלבן שלה
נדמה אדום, מול הנחיל שפשט על העולם החיצוני כגשם של עלי
פיקוס.

כמה מהילדים קמו מכיסאותיהם וניגשו לחלונות. אפשר היה לשמוע את
הדגים קוראים זה לזה - קולותיהם כצליל מצמוץ שפתיים חלול.



אני לא יודע באיזו תדירות קורה דבר כזה ביישוב שלנו. איני חושב
שאף אחד מילדי הכיתה לא ראה קודם בחייו להקת דגים המשייטת
בשמיים. בטח שלא כה גדולה.

לי אישית זכור מקרה משנתיים לפני כן, כשגרנו בבית הקודם שלנו:
אני, אבא שלי ואחי הקטן יצאנו מתוך פרדס ישן וגבה-עצים בו
טיילנו. כעת צעדנו בשדה חרוש, לכיוון ששנים רבות אחרי-כן אתפוש
אותו כמזרח. אחי, הוא היה אז בכיתה א', בדיוק מצא פיסת קרן עז,
כאשר בשמיים שמימינינו הופיעה להקת דגים.

היו לא יותר מחמישים דגים בלהקה ההיא. הם היו גדולים מאוד
וארוכים, כמעט כצלופחים. צבעם היה אפור. הם היו מסוג הדגים
המבצעים מסעות ארוכים.

הלהקה חלפה מעלינו במהירות. מבנה היה רופף: דגים עפו מימיננו
ומשמאלנו, גבוה מעלינו וכמעט בגובה ראשינו.

הלהקה הנמיכה מעל השדה והמריאה בחזרה אחריו, אך אבא שלי הספיק
לרדוף אחרי דג יחיד, מנמיך טוס ולתלוש אותו ממסעו. הדג נפל
לאדמה ונראה לי שהוא מת מתשישות, כמעט מייד. אורכו היה כגבהי,
עורו היה מבריק, חוטמו מחודד. אבא שלף אולר אדום וחתך בקלות
לאורך גחון היצור. בתוכו, היה לדג כבד רך ושמנוני, אולי באורך
מטר - יפה לעיניים כמו הדג עצמו.

אבא אמר לי באותו היום שלפי חוקי הפיזיקה, לא דגים ולא
חיפושיות אמורים לעוף.



אלה הם זכרונות מהשנים האבודות שלי, השנים השחונות - בהן
החורפים היו קרים עד שהמים בארגזי התפוזים ההפוכים היו קופאים
ואנו ליקקנו אותם בבקרים, כשכפות ידיי היו מקבלות צבעים של שיש
המורכב מפסיפס של נקודות לבנות וורודות. השנים השחונות היו
ברוכות בגשמים אך דלות בזכרונות. והשנה ההיא, של כיתה ו', היא
הייתה האחרונה והקרה שבהן, כאשר נטשנו את השדה המסומן בדגלונים
ומצאנו לנו שדה בו תמיד היה מעונן, שם נקשנו על קירות כדי
למצוא שממיות וערכנו חפירות במרתף הקבור.

זה היה עוד לפני שהייתי דומה למי שאני. לפני שלמדתי להתארח אצל
רעיונות, לפני שתפסתי מתוך שינה עורבני כבד כעופרת, לפני
שהתוודעתי אל הגשר המתנודד על פני היער המוצף, לפני שריפאו
אותי מהתשוקה למפתחות, לפני שטעם אפרסקים היה כקליפות שקד
ולקליפות בננה היה מגע של עור איילים. עוד לא צעדתי לערפל בו
רואים רק את הכוכבים, לא זוככתי מתוך הקור את עצמי כתשוקה לגוף
חם ולא הפקתי לילה של עונג מתוך הפסדיי הבלתי פוסקים. הייתי רק
בכיתה ו'.


איני חושב שהמורה עצמה אי-פעם ראתה דגים השטים בשמיים. -
"לחזור למקומות!"- היא צעקה- "הבא שיסתכל לכיוון החלון, יישלח
להרשמה אצל המנהלת!"

בבהלה, החזרתי את מבטי אל הלוח והסתרתי את כיוון צפון בכף ידי.
העזתי להביט בחלון רק עם צלצול ההפסקה. יותר כבר לא ראיתי דגים
בשמיים.