היא הביטה בי נחושה לנחש מה מסתתר מאחורי המבט הקפוא. זה שנחוש
להשאר כזה המבט הקפוא שמחצין בעיה במקום להסתיר אותה.
על מה את חושבת עכשיו? היא שאלה ואני רק ניסיתי לנסח משפט נכון
מספיק שיתאר משהו שאינני יודעת להגדיר .שיביע רגש שיבהיר קצת
את הערפל והסערה.
- כלום. זה כל מה שהפטרתי לבסוף. כמהה שתשאל כי אם לא תשאל איך
תגדל?
- טוב אם את רוצה לדבר את יודעת איפה למצוא אותי. המבט הקפוא
שלי התחלף בגלגול עיניים וברגע שעזבה התמזג לבכי חסר מעצורים
שלא זכה ליחס כלשהו לטוב ולרע בעיקר לרע .ישבתי שם כמהה לחיבוק
על הרצפה הקרה בחדר ובכיתי כמו ילדה רציתי שמישהו ישאל שלא
יפחד לקרוע מעליי את הפרטיות המיותרת הזאת מישהו חטטן שבאמת
אכפת לו. מישהו שהוא שם גם כשלא. ולא היה ודעכתי והיום אני
עומדת מסתכלת עליה ועל כל אלה שפיספסו אוצר וגאה לומר להם
שהצלחתי. הצלחתי לקום, ללכת ולרוץ והכל לבד. הצלחתי לנצח
בעשרות אלפי מלחמות חלקן חסרות תועלת והכי חשוב הצלחתי להסתכל
להם בעיניים ולא להשפיל מבט.