הלוואי שידעתי לברוח-
לשנות את הרגלי העולם
מיום היוולדו,
או למצוא תרופה
למחלת הזמן.

הלוואי שהייתה דרך יציאה-
משביל הגעגועים שהולך ונרקם,
יחד עם גופו המתפורר
בעודי מסתכלת,
מחסירה פעימות יחד איתו-
נאבקים לנשום.

הלוואי שידעתי לעצור את השעון-
את הימים שעוברים להחזיר,
למחוק ממספר שנותיו הרבות.
(אילו רק ידעתי לעצור את הדמעות)

אל תכעסו אם אעצום עיניים,
אם אפנה את המבט לתקרה-
הכל כדי לא לבכות בטעם קרה,
והרצפה בזיכרוני עוד מדממת
מהפעם האחרונה.







16.2.2010
כותבת על הפעם האחרונה
וחמישה ימים אחרי
עוד פעם;