משייט מחוף לחוף, בין נמל לנמל.

מוקף באדם אך נותר מחוץ לכלל,

בפליאה מביט במראה התמוה-

בתוך ההמון, נמוג ונטמע,

אותו צבע, אותה צורה.

אך כאשר מוסר העור, מופשט מבשר,

על הבד הלבן של התמונה, כתם יחיד נותר.

בעולם בו שדונים משתובבים, ופיות זוממות תכסיסים,

כל שהיה לעשות הוא להקיש בעקבים.

אך האם ניתן לחזור למקום לא נודע,

בעולם שאינו נסיכות וקוסמים, רחוק מאגדה?

מהרהר בדבר, נמלא כלימה ומרגיש מטופש,

אז מרים את העוגן, ויוצא למקום חדש.