ג'ינג'י
למה פח האשפה נמצא תמיד ליד החתולים?
החתול הג'ינג'י שמע אותי מתקרב, הוא ידע שזה אני. איך הוא ידע?
כי זמזמתי שיר יפה וגם הצלחתי לזייף אותו, דבר שרק אני יודע
לעשות. הוא מתח את אבריו, שתי רגליו האחוריות התקפלו כקפיצים
ושתי רגליו הקדמיות נמתחו כמיתרים. אוזניו נפתחו כלפי מעלה
כאנטנות המנסות לקלוט את מיקומי ושפמו התחדד כמחטים. הוא נדרך
במקומו, חידד את טפריו. בדיוק כשהגעתי לפח והרמתי את שקית
האשפה בכדי להשליכה, החתול הג'ינג'י ניתר ממקומו תוך כדי שהוא
משמיע יללה מקפיאת דם. קפץ מתוך הפח, שרט בחופזה את המדרכה
קרוב לרגלי ונמלט לקול תקתוק רגליים מהיר. כך זה נשמע לי -
"יללה מקפיאת דם", אני חושב שבשפת החתולים זה "איזה צחוקים,
איך הבהלתי אותו". בכל אופן, כבר שכחתי איזה שיר זייפתי.  


מדרגות חשוכות לגן עדן
אמצע גרם המדרגות, בין הקומה השנייה לשלישית. יד האחת אוחזת
במעקה השחור ואילו היד השנייה השתחררה רק לפני רגעים אחדים
משקית האשפה. האור כבה. האור בחדר המדרגות לעולם אינו כבה
כשאני בקומה השנייה או שמא בקומה השלישית, תמיד באמצע גרם
המדרגות. או אז אני נאלץ לגשש את דרכי מעלה בחשכה עד שאני מגיע
לקומה השלישית ומדליק שוב את האור. אם הייתי מספיק זריז הייתי
מספיק לגמוע את המדרגות ולהגיע לקומה השלישית עוד לפני שהאור
נגוז ומותיר אחריו אפילה, אבל לאיפה יש לי למהר? בכל אופן, לא
אתן למערכת אוטומטית של תאורה לקבוע לי בכמה זמן אני צריך לטפס
הביתה במדרגות. במיוחד אחרי שאני כבר מסריח מהאשפה שרוקנתי
בפחים הגדולים שמאחורי הבניין והחתול הג'ינג'י בטח כבר סיפר
לחברים שלו איך נבהלתי.


קופסת הזיכרון
הגעתי הביתה בשלום למרות החושך, הייתי טופח לעצמי על השכם אבל
הכתף שגם ככה כואבת לי תכאב עוד יותר ואין לי זמן עכשיו
לשטויות, אני צריך להספיק כמה דברים לפני הסוף. הכול כבר
מסודר, בחנות מזכרות קטנה בקצה הרחוב מצאתי קופסאות קטנות,
ארזתי בתוכן מתנות ועל כל אחת מהן הדבקתי את שם הנמען. אפילו
טרחתי וקניתי סרטי קישוט צבעוניים, סלסלתי אותם עם מספריים
והדבקתי עם דבק שקוף. לכול אחד מהאנשים הקרובים אלי יהיה מזכרת
ממני. אפילו מצאתי להמצאה שלי שם - "קופסת הזיכרון", בעוד כך
וכך שנים שייתקלו במקרה בקופסת הזיכרון יזכרו בי. בקופסת
הזיכרון של אייל, חבר שהכרתי בארגז החול בגן הילדים של אביבה
ומאז החבר הכי טוב שלי, הנחתי דגם של סברס. הוא לא ישכח את
הסברס ההוא במכסיקו סיטי, חמש עשרה קוצים הוציאו לו מהלשון
בבית החולים אחרי שהזבן בשוק העירוני הבטיח שאלו סברסים בלי
קוצים. אני הזהרתי אותו ואמרתי שאלו סברסים עם קוצים, אייל אמר
בלי, אני אמרתי עם. חמש עשרה קוצים. לאפרת, ידידה עוד מימי
תנועת הנוער העליזים (באחד המסעות גנבתי לה את החזייה והחבאתי
בתיק של המדריך), השארתי בקופסת הזיכרון פסל חתן-כלה. אחרי
שהיא אמרה לי שהוא לא בשבילה הצלחתי לשכנע אותה שהוא דווקא
נראה לי בחור טוב, רק שהוא מאוד מורכב, ובשביל לראות את הטוב
שבו צריך לקלף אותו לאט ובעדינות, כמו ביצה רכה. בסוף הם
התחתנו ומהביצה נולד להם תינוק, הם קראו לו על שמי. הכול נראה
בסדר עד שהוא גדל קצת והחליט שהשם לא מספיק יפה וכולם בגן
צוחקים עליו, בגלל זה הוא לא מדבר איתי בערך מאז שהוא למד
לדבר. כך הכנתי בקופסאות הזיכרון מתנות לכולם, כל אחד ומתנתו
הוא.


פרידה לפני הסוף
זה ללא ספק אחד הימים האחרונים, אולי האחרון. ההכרה שזה הסוף,
אבל ממש הסוף, מגיעה אליך שאתה מפסיק לספור בימים ועובר לספור
בשעות. אז הריח של הסוף ממש חודר לנחיריים, מועקה פושטת בחלל
החזה כאילו מישהו מושך לך את הריאות בעוצמה כלפי מטה, הפחד התת
מודע משתולל בורידים ומפרכס לעיתים את הגוף לתנועות לא
רצוניות. לכל פעולה שאני מבצע מתגנבת המחשבה שיתכן שזו הפעם
האחרונה שאני מבצע אותה, מכל דבר שאני רואה אני מתחיל להיפרד,
לומר שלום. יתכן שזו הפעם האחרונה שאני רואה את החתול הג'ינג'י
כאשר אני מרוקן את האשפה,  גם לסוף יש יתרונות.


הניתוח יצליח?
קופסאות הזיכרון כבר היו מסודרות על השולחן הגמלוני שבפינת
האוכל. הטלפון צלצל. חבר משכבר הימים, ימי הפלוגה הצבאית,
הפתיע בשיחת טלפון בהולה והתעקש לפגוש אותי בדחיפות. תחילה
חששתי שמא נודע הדבר ברבים, אך הרף לאחר מכן, המחשבה התפוגגה,
אין סיכוי. אמרתי לו שאני צריך לבדוק את לוח הזמנים הצפוף שלי
אבל הוא התעקש. חשתי בקולו שהעניין דחוף, הוא דיבר בהתרגשות,
קולו רעד כמו מיתר על צוואר גיטרה. למרות שלא התראינו זה מספר
שנים, הסכמתי לראותו לשעה קלה בבית הקפה מול הבית, אם לא עכשיו
אימתי?. לבשתי את החולצה האהובה עלי, זו שאני מרגיש בה חשוב,
לפני כן העברתי עליה מגהץ, מהפעם האחרונה שלבשתי אותה עברו כמה
וכמה כימיקלים בירקון. את המקטורן האפור אני אוהב יותר
מהמקטורן השחור אבל רצה הגורל והאפור לא מתאים לחולצה, אז
התפשרתי על האוף-וויט. התגלחתי למשעי ולא הנחתי לאף זיף סורר
לבצבץ ולהעכיר (או לכער) את האווירה. הזלפתי בושם טוב על צידי
צווארי, עמדתי מול המראה וסידרתי את החגורה, העברתי כמה הברשות
על השיער ויצאתי לבית הקפה.
הוא כבר ישב שם, מתופף באצבעותיו על כוס הקפה ומבטו סורק ימינה
ושמאלה. כשהבחין בי קם במהירות ממקומו וסידר בעצבנות את דש
חולצתו, הטבע האנושי הוא להתעסק במשהו שולי שנבוכים מהנושא
המרכזי. "החולצה שלך כבר מספיק מסודרת", הוא מייד הפסיק והציע
שנשב. "מה הדחיפות?" שאלתי, שבראשי מתרוצצת תקווה שהיום יש
בבית הקפה מקל שוקולד אגוזים לטבול בתוך נס הקפה שלי, בפעם
האחרונה המנהל בכבודו ובעצמו הגיע להתנצל שהמלאי אזל. "זה
המפקד", בתוך תודעתי הבזיקה תמונת פרצופו בקרב ההוא בלבנון.
שתקתי, חיכיתי לבשורה. "יותר נכון אשתו, היא מאוד חולה".
הנהנתי, מנסה להבין האם אני חש הקלה על בשורה רעה יותר על
המפקד שלא הגיעה או צער על אשתו. "צריך לאסוף כסף במהירות
לניתוח מסובך באירופה, הוא נראה שבור, צריך לעזור". נזכרתי איך
בתוך החבר'ה, אפילו בזמן הקרבות, הוא השתלח בנשים, כמה הן
טיפשות, לא חכמות, לא יוצלחות , לא מועילות. אבל שזה מגיע
לאישה שלך זה כבר אחרת, כנראה. איך שדברים משתנים במשך הזמן,
חולפים, נגמרים.


זר לוויה
חשוך כאן למטה, תחושות הגוף נלקחו ממני אך אני מתאר לעצמי שגם
מאוד מחניק וצפוף כאן. אני שומע את הקולות המגיעים מלמעלה -
מלמולים לא מובנים, פטפוטי אנשים, מישהו בוכה, ספיקת כף על
לחי, ילד צועק, רשרוש צלופן העוטף זר פרחים. קילוח דק של חול
החל, התגבר במהרה לקולות נחיתה עמומים של רגבי אדמה חמים. אט
האדמה נערמת והקולות הולכים ונחלשים עד אשר איני שומע דבר, שקט
מוזר, נצחי.
הו, מלמעלה זה נראה הרבה יותר טוב, צבעוני ונעים. חלקיק השנייה
הזה שבו אתה עובר מלמטה למעלה זה דבר שאסור לאף אחד לפספס. כמו
חלקיק השנייה שבו עובר ברחם מתחיל לזוז, רק שאז אי אפשר לזכור
את זה. עכשיו אני משקיף מלמעלה על כולם, הם מתגודדים סביב מה
שנראה עכשיו כריכוז מבהיל של זרי פרחים שהיה בודאי מספיק להפיץ
ריח בכל בתי השכונה שלי. לא היה אחד שלא הביא זר, דודה שולה
השמנה זוכרת הכול, גם שהיא בוכה היא זוכרת מי לא הביא זר.


ממדים אחרים
הנה פרופסור אברמסקי, הוא עומד הרחק תחת עץ ענק. העץ בעל עלים
ארוכים ושפופים, נטוע בפינה הרחוקה ליד הגדר וזורק שורשים
עבותים לכל עבר. הפרופסור מתכסה בצילו הכבד של העץ וכמעט ונעלם
מעיני כולם. משל מנסה להרחיק עצמו מנושאי התפילות המזוקנים, קו
הצל שממטיר העץ הוא קו ברור בינו לבינם. אף פעם הוא לא האמין
להם וניסה בכל מאודו לסחוף אותנו בדעותיו, בהרצאות ומחוצה להן.
"האדם והיקום מקיימים קשרי גומלין במימד הטבע בלבד, מימדים
אחרים אינם קיימים ואלו ששמעתם עליהם הם פרי המצאתו של האדם
חסר הישע המחפש תשובות במקומות דמיוניים שהוא עצמו המציא" כך
נהג להטיף לנו. עכשיו הוא כאן, יתכן כי הוא כועס שלא הצלחתי
לסיים את המחקר שלי על מימדים אחרים לפני הסוף או אולי הוא
כועס על נטלי - סטודנטית וחוקרת שהכרתי בניו יורק במסגרת המחקר
שלי. הזמן שהוקצב לי למחקר בוזבז ברובו במועדונים ובעוד כמה
דברים שעשיתי עם נטלי. אבל זו הייתה מטרה לא פחות מבורכת, עם
נטלי מצאתי כמה וכמה ממדים שספק אם אפשר למצוא אותם בשיטוט
בספריות ,ראיונות ותצפיות על אנשים. עכשיו אני ממש קרוב לגלות
את האמת על ממדים אחרים, פרופסור אברמסקי כבר עשרות שנים
באקדמיה ועדיין לא הגיע לאמת המוחלטת, ואילו אני, עומד לגלות
את האמת לפניו, זה נראה כל כך קל מכאן.


איפה התינוקת?
גם נירית הגיעה, היא נעמדת קרוב למרכז העניינים, להדגיש את
חשיבותה. משקפי שמש גדולים מאפשרים לה להצליף בעיני אחרים
ולסנן מבטי תוכחה המופנים לעברה. היא אוספת את כל האומץ
ומחליפה מבטים עם האנשים שכל כך קיוו שלא תגיע. אך היא הגיעה,
כאילו לא אירע דבר. את התינוקת שלנו היא לקחה בבוקר סתווי אחד
לפני שנתיים אחרי ששמעה את הבשורה ונעלמה. יותר לא ראיתי אותן,
כלומר עד עכשיו שזה לא כל כך נחשב. אולי בכל זאת הייתי צריך
להשאיר לה קופסת זיכרון.


שמפנייה, עוגה ואירופה
הנה הבוס שלי, למרות שגם עם בגד ים אפשר להתפקע מהחום הוא תמיד
עם חליפה כהה, חולצה בהירה ועניבה שוברת שיגרה. בידו הוא אוחז
במזוודה שחורה שהיא כנראה כל עולמו, הוא מחבק אותה יותר מאשר
את אשתו והילדים. "שב" הוא אמר לי לפני מספר ימים במשרדו
והחווה בידו על הכורסה החומה בפינת האורחים המכובדת. רק לעיתים
נדירות הוא מושיב עובדים בפינה זו, בדרך כלל שיחות מנהל-עובד
חשובות מתנהלות סביב שולחן העבודה שלו. אחת הפקידות הזוטרות
מזגה שמפניה קרה לתוך כוס ארוכה וצרה. השמפניה בעבעה בדיוק
כמוני, אחרי הכול לא בכול יום הסוף מתדפק לך על הדלת.
"אני מבין שאתה עורך חפיפה עם הסגן שלך, אפשר להבין למה?" פכר
אצבעותיו.
"צריך להתכונן לכול תרחיש", לגמתי מהשמפניה, וואוו, ממש טובה,
הבועות מתגלגלות על הלשון.
"יש לי הצעה בשבילך", נאנח, "אני מעוניין למנות אותך למנהל
מחלקת אירופה בחברה", הקמטים בסנטרו השמנמן נעו בסיפוק. "ערכנו
ישיבה ונמצא שאתה ממש מתאים לנו, עכשיו כשאתה כבר במילא עורך
חפיפה זה... זה צירוף מקרים שכולנו הרווחנו ממנו".
"אני דוחה את ההצעה", קמתי ממקומי והשארתי אותו הלום במקומו,
הוא עוד ניסה למלמל איזו מילה אך כבר עברתי את סף הדלת. אתם
מכירים מישהו בחברה שלא יקפוץ להיות מנהל מחלקת אירופה?.
למחרת בבוקר קניתי עוגת תותי יער ושוקולד וכיבדתי את כל החבר'ה
בעבודה, הסיבה הרשמית הייתה "לכבוד הסירוב להתמנות למנהל מחלקת
אירופה", למעשה תכננתי לכבד את כולם בעוגה כבר כמה ימים קודם
לכן, רציתי להשאיר טעם מתוק. עכשיו כשאני צופה בבוס מלמעלה הוא
נראה שלו, נראה שהעובדה שיש סיבה הגיונית מדוע דחיתי את הצעתו
הקלה עליו.  


הסוף המוחלט?
המפקד נראה מכאן יותר גרוע משחשבתי, הקמטים על פניו משאירים
חותם כפול ומכופל ממספר שנותיו. השארתי לו כמה פריטים בכדי
שיוכל למוכרם ולאסוף כסף לניתוח. הוא הציל את חיי, זה הדבר
המועט שאני יכול לעשות בכדי להציל את חיי רעייתו, אולי הייתי
צריך להשאיר יותר.
אחרי ככלות הוא כנראה לא הסוף המוחלט, אחרי שכבר חשבתי שנפרדתי
ממנו באופן סופי, בין רגלי האורחים אני רואה את הג'ינג'י הקטן
מפח האשפה.