ראשית החיים, החלו מתי?

מה היא ההגדרה של לחיות את החיים?

זה באמת, כל מה שאנשים אומרים לנו?, לעשות מה שטוב לנו, מה
שאנחנו רוצים ואוהבים, וככה נהנה מהחיים.

ככה נמצא את החיים.

ואם כל מה שאנחנו רוצים בכלל לא טוב לנו?, אם הדבר שאותו אנחנו
הכי רוצים, הוא הדבר הכי רעיל לנו?

דמיינו את הקטע הבא:

מולכם מונח בקבוק בעיצוב רגיל יחסית.

אמנם יש בו דבר מיוחד שמושך אתכם אליו. אתם מהופנטים אליו.

אתם יודעים שזה לא אמור להיות ככה, כל התשומת לב שאתם נותנים
לו, כל ההקשבה והמחשבה, לאותו הבקבוק.

הנוזל שבו... כ"כ צלול.

אתם מחפשים כל דבר שיסית את מבטכם ודעתכם מהבקבוק. אבל זה לא
עוזר, אתם תמיד חוזרים אל אותה הכורסא מול השולחן הנקי, שעליו
מונח הבקבוק בקווים ישרים.

פשוט בוהים בו.

עדיין לא עושים איתו דבר, מתוך פחד. באיזשהו מקום אתם יודעים
שזה בדיוק הדבר שיכל להרוס לכם הכל.

אבל באותה מידה, אתם יודעים שזה בדיוק הדבר שיכול לשפר הכל,
שיכול לתת לכם הכל, ואתם יכולים לתת לו הכל.

השאלה היחידה היא, האם אתם מוכנים לקחת את הסיכון ולוותר על
הפחד שלכם, ועל החשש שמה באמת הנוזל ישפיע לרעה על חייכם לאחר
תקופת זמן של שימוש בו.

הזמן חולף.

אתם עדיין מתלבטים. לאחרים זה נראה כאילו אתם לא חיים את
החיים. כאילו האוטובוס כל הזמן עובר מולכם, ואתם אפעם לא עולים
עליו. דוחים את הקץ לקו הבא.

אבל זה לא נכון.

זה לא בדיוק ככה.

כן, בהחלט יש את הפחד, הדבר שאתם הכי רוצים יכול להיות שלכם,
ואיתו יבואו הרבה דברים רעים אחרים.

אבל יש עוד חלקיק בכל הלוח בקרה הזה.

הכבוד.

כל הזמן הזה, ישבתם וחיכתם, ישבתם ועצרתם את עצמכם, הייתם
חזקים מספיק כדי לשבת מול הדבר הנחשק ולא לגעת בו.

כי אתם חזקים ויודעים כמה רע זה עלול להיות.

אז למה עכשיו?, מה קרה שעכשיו אתם לא מסוגלים לעמוד בפיטוי?,
זה בגלל מה שהסובבים אתכם אומרים?

או שזה בגלל שעכשיו אתם נשברים.

אתם רוצים את זה, אתם רוצים לטעום את הנוזל.

להרגיש את זה... הנוסטלגיה שבה אליכם, אתם נזכרים בפעם הקודמת
שהבקבוק הזה שהה אצלכם בשולחן. כמה מעט זמן לקח לו להתרוקן.

וכמה אכזרי זה עכשיו בשבילכם. לראות אותו מולכם ולא לגעת בו.
לראות אותו ולא לסובב את הפקק ולתת לריח לאופף אתכם.

בחיים חייבים לקחת סיכונים. אי אפשר להימנע מלמעוד, להיפגע,
לפגוע, לחזור, ללכת, לשובר, לשמור, לקחת, לתת... הכל בא בחבילה
אחת ענקית, של שנים.

בכל שנה הכל יקרה. וכל שנה, הכל יחזור על עצמו. אתם תמיד תהיו,
רק מי שיהיה לידכם יתחלף. הבקבוק אומנם תמיד יהיה אותו
הבקבוק.

זה מי שאתם, ומה שאתם תמיד תחשקו לו.

אולי הצבע של הבקבוק ישתנה עם השנים... ואולי אפילו הנוזל
יתאדה....

אבל הזכרון של מה שקיבלתם ממנו, והפחד שחשתם בגללו. וכן, גם את
הפיספוס שלכם כי לא "חייתם את החיים" באותו הרגע, תמיד תזכרו.

אז כשמישהו אומר לכם, לנסות, לא לפחד, אולי כדאי להקשיב לו.
אסור לתת לפחד להחליט בשבילנו, במיוחד לא בענייני הלב.

אל תמהרו לזרוק את הבקבוק לפח.

אל תשללו את האפשרות שלכם לפתוח אותו שוב.

תעשו מה שאתם באמת רוצים, מה שאתם הכי אוהבים.

נכון אתם תפגעו. אבל גם ככה הייתם נפגעים, לפחות נהנתם טיפה
לפני הפגיע...