יום ראשון.
נכנס. מוציא מפתחות מכיס אחד. מוציא סלולרי מכיס שני. מוריד את
התיק. מתיישב. אוכל. מסיים. שוטף את הצלחת.
היא נכנסת בשמלה אדומה. בחיים היא לא הייתה יפה כל כך. אני
מסתכל עליה וחושב לעצמי - חלום? מציאות?
לא אכפת לי בעצם. אני מושיט לה את ידי... "קחי!"
היא לוקחת. ואני, מגושם כתמיד, מעולם לא ידעתי לרקוד, וגם היא
לא הצליחה לשנות את זה, אך עדיין מנסה בכל זאת להימשך אחר
תנועת ידי. ואנחנו מסתובבים, ומיד אני רואה את העתיד לבוא,
מדמיין בשבריר שנייה את ראשה מתנפץ כנגד הקיר שעוד רגע יהיה
חלק ממנה. בתנועה חדה אני מושך אותה אלי, לשמור עליה, כמה
שיותר מהר - כמה שיותר בטוח. והיא נבהלת, ומפחדת, ונרגשת,
וכועסת, ותופסת את ידי וצובטת. "אל תמשוך חזק כל כך! תראה כמה
הכאבת לי!" ומבטה אומר לי רק אמת.
וכשאני סוף סוף מתיק את מבטי מעיניה, אני מוצא את ידי אדומה
וצורבת מעט. מה כאב לי יותר?
"היה לך טעים?" בוודאי, אני הכנתי, ואני הרי יודע מה אני אוהב.
אני מעדיף להכין לעצמי את מה שאני אוכל, ואז הציפיות בהתאם.
מאוחר יותר יצאתי לקניות, והסתובבתי בין כל המדפים, וכל דבר
שלקחתי - החזרתי מיד, ובמקומו לקחתי משהו אחר. איכשהו, לקופה
הגעתי עם אותם המוצרים כמו תמיד. מעניין מה אני אוכל מחר.

יום שני.
נכנס. מוציא מפתחות מכיס אחד. מוציא סלולרי מכיס שני. ועוד
סלולרי. מוציא ארנק. מוריד טבעת מהאצבע, מוריד טבעת מהזרת.
מוריד שעון. זורק את התיק על המיטה. הפעם אכלתי בחוץ. למה
לסבול? בחוץ יודעים מה אני אוהב. בחוץ יודעים מה כל אחד אוהב.
לקח לה המון זמן להגיע היום. הפעם, חולצה ורודה, מכנסיים
שחורים. וברגע שהיא קופצת מטה מהמדרגה שעוד שנייה בורחת תחת
רגליה, אני מושיט לה את ידי... היא כבר מתורגלת.
נתלית עליה וכהרף עין נעמדת לידי. "הולכים?" כמובן, אלא מה.
אויר הגבעות הרגיע אותי, ובכלל לא שמתי לב לזמן. חזרנו מאוחר
כל כך ואפילו לא שמתי לב. רציתי להמשיך עוד ועוד ועוד... אבל
היא רצתה לישון, כי מחר תקום מוקדם.
לפני שנגמר האוויר בגבעות ומצא את כל כולו מכונס בריאות שלי,
פתחתי את החלון והחזרתי לכולם את כל האוויר שכל כך היה חסר
להם. זה קל כל כך להניח שכשצריך אוויר הוא שם. פתאום חשבתי,
כמה מפחיד זה לטבוע... וכמה טוב שלמדתי לשחות חתירה.

יום שלישי.
נכנס. מוציא מפתחות מכיס אחד. מוציא סלולרי מכיס שני. מוציא
ארנק. רוצה לזרוק את התיק על המיטה, ולמזלי משהו עוצר בי, אני
כבר מודע לעצמי. נזכר מיד לסדר את הסלולרי והמפתחות והארנק ואת
עצמי. גם אם זה בכאילו. גם ככה אני מן פרא כזה, מי ישים לב?
לאכול אמנם אכלתי, אבל זה בכלל לא נחשב. גם בזמן שאכלתי, חשבתי
איזה אושר יהיה לאכול אחר כך, בכלל בלי לשים לב שזה בדיוק מה
שאני עושה באותו רגע ממש. ממש...
ובפעם הראשונה השבוע, היא כבר הייתה שם עוד לפני. וכשרציתי
להושיט לה יד, ידי נתקלה בידה. וזה היה די הגיוני, וטוב שכך.
כמו חיה רעה אכלתי, כל מה שאותה יד ענוגה הגישה את השולחן.
חשבתי לעצמי, זה כמו לאכול בחוץ, רק שחוסכים כל כך הרבה...
"מחר עושים כושר", היא אומרת. שנינו מהנהנים וצוחקים. "אולי
היום?"
"אולי היום."
לשנייה אחת התרווחתי בכיסא, בהתאם לדרישת בטני הדשנה, ונזכרתי
בחפצי המונחים אי שם. כל אבן שטוחה בדרך הייתה חדה כמו סכין,
אך כשהגעתי שכחתי הכל. נפלתי שדוד על המיטה, ידי תרה בעיוורון
אחר הכרית שלי שראשי פספס. הכרית שלי.
הכרית שלי, שבלילה כלל לא נמצאת לראשי, ומי יודע איפה אמצא
אותה בבוקר.
"אתה מלוכלך!" הפצירה בי להתקלח כשראתה אותי שרוע. הרי איך
העזתי בכלל ליפול ככה בלי לעבור תחת ברז המים?
ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה התקלחתי ככה, בהשקעה, ועדיין
הרגשתי מלוכלך כשיצאתי.
אבל כלום כבר לא שינה לי. הפעם, במקום ליפול על המטה, נפלתי
עליה. שמעתי אותה, בשקט יחסי, "אחחח..." כשהסתכלתי אליה ראיתי
שכואב לה. נו באמת, אני עייף, למי בכלל היה כוח להתקלח...
רחרוח קל של אף לא מיומן אישר את נקיוני.
קיויתי שהיא תחייך למרות שהגיע הרגע ביום שבו עיני נעצמות,
אולי תצליח לשכוח שכשנפלתי עליה קודם הכאבתי לה, בטעות. בבוקר
היא חייכה.