ביום בו הרגשתי שאני מאבדת את זה, החלטתי לעשות קאט משמעותי
בחיים שלי. להשאר בלי מחשבות, בלי רגשות, רק הרצונות שלי
מקבלים במה. ואולי זו ההזדמנות ללמוד לקחים מהחיים - זה קשה אך
מחשל. שמעתי לא מעט מאנשים, שכדאי לרסן את הרצונות, למה לי? זה
יועיל לי? המחשבה על הדחקה, כבר מכבידה ומעיקה אז ויתרתי.
הבוקר ניסיתי לדבר עם הלב שלי, ואין תשובה, כנראה יצא להפסקה
ותכף ישוב.
בזמן האחרון אני מנסה לתת משובים לטעויות שנקרו בדרכי, אולי
משם אצליח למצוא את התשובות, לקבל את ההזדמנות להכנס לתוך
עצמי.  
הקושי הבלתי מוסבר, החוסר פתיחות, אפילו אותי אני לא מצליחה
להבין. בדיוק בשלב שבו חשבתי שהבנתי איך לקרוא אותי.
יש כ"כ הרבה דברים לא ברורים, שאפילו אני לא מצליחה לפענח.
שאלתי את עצמי -  האם מישהו אחר יצליח?
שואלים מה התשובה? צר לי, המנוי אינו זמין כעת, אנא נסו שוב
במועד מאוחר יותר.
בזמנים אחרים אולי הייתי מרימה ידיים. אך היום, האפשרות הזאת
אינה קיימת. אחפור ואנבור עד שאגיע למחוז חפצי. איפה הוא נמצא?
אי שם, מחכה שאגיע אליו.
"לילות יסרוני כליותיי" שנים, חודשים, שבועות, ימים ושעות של
בכי בלתי פוסק. לא עוד!
הבכי היחיד שיקבל במה בחיי, הוא בכי של אושר, בכי של הבנה
והשלמה.
עם כל הקושי שבדבר, העולם שלנו אינו פועל על מי מנוחות, שלא
ינסו להטעות אתכם, ורוד, הוא לא!
השאלה היא - מה אנחנו עושים מכאן ואיך מגיעים לנקודת הנחלה?
קרו קורים ויקרו מצבים - אנשים ישמחו לשים לנו רגליים או לירות
לנו חצים רעילים היישר אל תוך הלב שלנו. הלב שמנוח לו במקום
חמים שאמור להיום מוגן ושלם. שלם, כרגע הוא לא. הוא בשלבי
התאחות. שברים של שנים על גבי שנים.
אפנה את המקום שלי, ואאחל לעצמי שנים רבות של אושר צרוף ללא
עקבות רוגע ושלווה.
ומי יודע - אולי ביום מן הימים אארח את האהבה לאיזה ביקור
תקופתי לרגל החגים.
אפרופו חגים - השנה האזרחית אינה מדברת אליי, אך אאחל לכל
החוגגים והחוגגות למיניהם, שנה של אושר ללא דאגות.

                             -שנה טובה-