לפעמים היא מסתכלת קדימה
המבט שלה ריק
ריק מתוכן

לפעמים היא מחייכת
חיוך רחב
ומזויף

לפעמים אף אחד לא שם לב
שמרוב שאנשים מקיפים אותה
היא לבד

לפעמים אף אחד לא
שם לב
אליה

לפעמים היא שותקת
עונה בקול מתוק
אם מדברים אלייה
לפעמים הם מחקים אותה
והיא בהחלט כבר מעדיפה לשתוק

לפעמים כ"כ הרבה אנשים מסביבה
שהיא שוכחת את עצמה
וגם הם שוכחים אותה

לפעמים היא רוצה לפרוץ גבולות
ולהתעלות
לצעוק
אני פה, אני פה
תראו, אני פה
אבל השיתוק משתק אותה

והחיוך מרכך אותה
והאדיבות
אופפת אותה
כמו מסך עשן
והאנשים
הופכים אותה לילדה קטנה

השמש זורחת מעלייה
אך היא מעדיפה גשם
כדי שיזכיר לה שהיא לא לבד
והוא איתה
דופק על חלונה
משתוקק לקולה

במציאות שלה
אנשים נהיים עצובים מגשם
אך לא היא
היא רצה אליו
ורוקדת בו
נרטבת עד שד עצמותייה
ואולי אף תהיה חולה בגללו
כי לו אכפת
ללא מילים

לגשם אכפת ממנה
יותר מאשר לכל אחד אחר

ולה אכפת שהגשם שם
יורד בשביל כולם
וגם בשבילה
שוטף את העולם
בכדי להנעים את אוזנה