כבר שבוע שהזמן כחולים רכים והתנועות כמו מים.
הזמן נמדד בסולם הצבעים
רך ושקט, מערסל דבר מה או אחר.
צבעי השמים מסחררים אותי. אני אטומה להכל.
שקטה כמו הצמח, מתווכחת את תיאולוגיית הנשמות
בסלון.
כי הנשמה היא חלק מהגוף, שריר שאין משתמשים בו
כמו דנטה הנח על המדף
כמו הלהט מכלה הכל שנח בלילת המולבנים
של מלמול, כשבועה,
הריני, הריני.
הזמן שמכסה הכל אפר דקיק ומוזהב
והשעות החסרות ביממה - לחיים
לגמיעה השקטה, מילה אחר מילה
של התנועה הדקה בדקות [הרכה ברכות]
של הרהיטים.

2.

והשירים, תרופה רכה לסוך בה
את דמעות העמודים האחרונים של הספר.
את שזירת הגורלות המילים
המנדנדת מתוכי, בדחיפה, דמעה.
והרי המוות המוחלט, הסופי,
הספר נסגר, מפנה מקומו
לאחרים במדף.
הנה הספר הסגור, מעורר בתוכי
את הפחד הקמאי מכולם
להיוותר לבד
בין ספרים סגורים שאינני יכולה לפותחם.