אני לא יודע למה,
אבל היום ראיתי את פנייך,
משתקפות אלי בינות עננים אפורים,
ואפילו הקשת שיצרו קרני השמש
שהתנפצו אל טיפות הגשם,
לא הצליחה לצבוע את יומי ביותר
ממעט גוונים של אפור מעורפל.

ישבתי לי וחשבתי,
חשבתי הרבה, המון,
עד שכאב לי הראש,
ואז שמעתי את אותו שיר,
אותו אחד שמתחיל בכל פעם שכואב לי הראש,
ולא סתם שמעתי,
אלא כאילו הוא מסביבי,
מוחשי,
כאילו יכלתי לתפוס אותו
ולהטיח אותו בקיר אילו רציתי,
אולי הייתי עושה זאת,
אם הייתי יודע שזה יגרום לו להיפסק,
אבל בלאו הכי הוא יקום,
ינער מעצמו את גריגרי האבק וטיפות הדם,
שלו, שלי,
ויחזור לעשות את מה שהוא הכי טוב בו,
לשגע אותי.

העיניים עצומות,
לא צריך הרבה יותר מזה,
אני עושה את זה כל כך הרבה זמן,
שזה פשוט בא לבד, בטבעיות,
כאילו זה יושב שם כל הזמן,
מחכה לפרוץ החוצה,
כשהאצבעות מתחילות לרעוד,
אני יודע שזה מתקרב,
אני מבין שזה עוד רגע קורה,
ושאין לי שום דבר לעשות בנידון,
כשהראש מתנדנד מצד לצד,
או קדימה ואחורה,
או למטה ולמעלה,
לא משנה איך,
זה אותו אפקט,
והתוצאה היא אותה תוצאה,
וכשאני לא יודע אם לצחוק או לבכות,
וההגיון אוזל, נוזל דרך כל חור אפשרי,
השפיות מתאדה לה באוויר הלילה הקר,
כאילו שהיתה תמימותו של ילד קטן.