עוד יום כזה, ועוד יום אחר,
שהוא אותו דבר בדיוק,
אבל בעצם שונה מאוד,
ושום דבר לא משתנה,
חוץ מהכל, הזמן עובר,
ידעתי שזה יהיה קשה,
אבל לא תיארתי לעצמי כמה,
וידעתי שביום האחרון של החודש הראשון אני אבכה,
אבל לא חשבתי שזה יהיה כזה חזק,
כזה עוצמתי, כזה אמיתי עד כדי כאב,
עברתי יותר מחצי הדרך,
וזה עדיין נראה כאילו היא לא נגמרת,
נמשכת לה עוד ועוד,
מתארכת, כמו משיכת מכחול ארוכה,
שלא יודעת היכן סופה,
או האם הוא קיים בכלל,
היא נעלמת אל תוך האופק,
רק בשביל להמשיך ולהטריד אותי,
אולי סתם במחשבה על זה שהיא שם,
והיא יודעת שזה מכאיב לי,
אבל זה לא ישבור אותי,
הבטחתי שאני אהיה חזק,
אז בינתיים אני בוכה בלילה,
לבד, במיטה,
לפעמים דמעה אחת או שתיים,
בורחות להן באמצע היום,
משתחררות מכבליהן, ואז אני מתחבא,
כי אסור, אני חייב להיות חזק,
רק עוד קצת וזה נגמר,
צריך לספור עכשיו ארבעה שבועות,
וביום האחרון הכל ישוב להיות כמו שהיה,
עם שינוי אחד קטן,
בעצם לא קטן,
שינוי אחד עצום, נוצץ, מיוחד,
אבל האושר שיבוא כשהיא תבין,
זה יהיה שווה את הכל.