אני לא מעלה הצגה,
לא רוצה לעשות סצנות.
ובכל יום מחדש משתחווה
מנסה לקבל מחיאות כפיים מאולצות.
בפני כולם, החיוך מודבק לפנים
ורק אני רואה את הסדקים.
לאט לאט גדלים -
לאט לאט שוברים.
נשברה המסיכה.
אלף רסיסים אם לא יותר.
ניסיתי להרים אותה,
אולי להדביק מחדש,
אבל רק אז שמתי לב, במקרה-
היה זה בעצם ליבי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.