הדביקו לי זוג כנפיים. עכשיו מהכתף ומטה כבר אין לי זרועות
ואמות, כפות ידיים ואצבעות. יש לי זוג כנפיים, נוצתיות ורכות.
מתקמרות באופן מדהים. נמתחות ומתכווצות ללא מאמץ.
הם אמרו שזה ניסוי, ואני נבחרתי להיות האובייקט. הם בודקים את
השפעת חופש התנועה על האדם. הבטיחו לי שהכאבים בגב יעלמו תוך
שבוע, ושתוך שבועיים עד חודש אהיה מורגלת לגמרי לחיים עם
כנפיים. הם לא היו רחוקים מהאמת. הכאבים בגב מהניתוח עברו מהר.
תוך שבועיים שלושה כבר יכולתי לאכול כמו בת אדם, למדתי את הדרך
המהירה ביותר להתלבש ואיך לחבק אנשים בלי לדגדג.
כמובן שהדבר השני שלמדתי, אחרי איך ללכת ישר עם שני שקי הנוצות
שעלי, היה איך לעוף. אין כל ספרות כתובה בנושא, אז הלכתי על
שיטת הניסוי והטעיה. בעיקר על שיטת הטעיה.
בהתחלה רצתי הכי מהר שיכולתי ובשניה שהרגשתי ש"זהו", פרשתי
כנפיים. אבל הריחוף שלי דמה יותר לקפיצה למרחק. הבנתי שאני
צריכה קצת גובה אז התחלתי לקפוץ ממדרגות, מגגות של משאיות,
מקומות ראשונות בבניינים. אבל השגתי יותר צניחה חופשית והרבה
פחות תעופה. לקח לי לא מעט זמן להחליט לנסות לקפוץ מהגג. הלב
שלי דפק כמו משוגע, הרגשתי רעד עד קצות הנוצות והאצבעות
ברגליים. אבל עשיתי את זה. מצאתי לי גג שנראה לי גבוה מספיק
ורחב מספיק לתפוס בו תאוצה. רצתי בכל הכוח והפחד, הגעתי לקצה
הגג ו... הצלחתי! לא האמנתי לעצמי, באמת עפתי!
מרוב התרגשות כמעט נתקעתי בגורד שחקים. בחנתי את אופי התנועה.
ניסיתי לתפוס משבי רוח עם הכנפיים, לכוון את עצמי בתזוזות
קטנות שלהן ימינה ושמאלה. ההרגשה הייתה מדהימה, אבל התעייפתי
מהר מאוד ורציתי לנחות. כנראה שגם על זה הייתי צריכה להתאמן.
מצאתי את עצמי חצי על עץ וחצי באוויר, מפרפרת בפראות מרוב לחץ.
הביאו מכבי אש כדי להוריד אותי. הם קצת נדהמו מהמחזה של נערה
צעירה בעלת כנפיים והתקשו להאמין לסיפור שלי. אבל היי, זאת תל
אביב, הכל אפשרי כאן.
המשכתי להקדיש כל יום לפחות שעתיים לפיתוח יכולות הטיסה שלי.
הימים הראשונים הוקדשו - האמת - לשיפור יכולת הנחיתה שלי.
נחתתי בים, על גגות, בין חבלי כביסה. בסופו של עניין הצלחתי
ללמוד איך לנחות על האדמה, עם שתי רגליים ובחתיכה אחת.
עכשיו אני מסוגלת לעוף יותר מחמש דקות, ליתר דיוק השיא שלי
עומד על שעה שלמה. חקרתי את כל סביבת גוש דן. פזלתי קצת אל קו
החוף אבל אני פוחדת להכנס עמוק מדי לתוך הים. השלב הבא מבחינתי
הוא להתחיל לחקור שטחים אחרים בארץ: את הנגב, את הגליל, אולי
אפילו להתגנב מלמעלה לסיני. אבל אני עדיין קצת חוששת. כל החופש
הזה, כל האפשרויות שיש לי עכשיו, מבלבלות אותי. אני רק רואה את
הקצה של גוש דן מהגובה ואני חוטפת סחרחורת.
טוב, הם קוראים לי לעוד תשאול/חקירה שכזה. כבר אין לי כוח
אליהם. שיתנו לי להתעופף לנפשי. הם אלה שהעניקו לי את
הכנפיים.
"אז גברת קהיל, שוב ניסית לקפוץ מהגג?"