לעתים הלבד בועט בקרביים,
במיוחד בלב המולת הכרך.
לעתים השמחה מגלה פניה,
בלב שממון נידח.

מדי פעם חיבוק מפציע מלב התגרה,
לפעמים יד מלטפת פוצעת את האימה.
כך וכך פעמים לוקה הנשמה,
במאור גדול שמא באפילה עמומה.

ה"עב" שבעצב,
שצילו רבב.
ה"לב" בלבד,
עבר ונושב.

מחר עם פנים קדימה,
מצליפות ללא רחם בהשתקפות של שהיה.
בנקודת הנשיקה שבין שמים ארצה,
הרצון הוא לעתים רק הזיה.

היא אמרה לי שכל יום שחולף הוא פרח,
היא אמרה גם שלכאב יש טעם של רוך.
היא אספה חלקיי - חלציי מן הקרח,
היא בשמן ידעה אותי לסוך.

עיניה סימאוני בשמנים זכים,
חיוכה הקפיא את הרעב שבער.
ידיה הטבילוני בצער דבריה,
ועתה אני לעצמי זר.